מסע לגיבור

השבוע הזה היה שבוע של גשם. יש לנו אפליקציה של תחזית. יש בה טיפות (טיפה אחת ושתיים ושלוש) ועננים ושמש. ורוח. אז השבוע, היה כולו צבוע בגשם. בדיוק הגענו לחוף המערבי, והייתה רוח עזה, ואפרוריות, עשינו טיול של ערב, צופים על האוקיינוס הסוער.

המערב הפרוע. חשבנו. וגם עצרנו לראות איך נראה מכרה של זהב פעם, בשנות הבהלה לזהב.
היו ימים שהצלחנו לעשות מסלולים של גשם קל (טיפה אחת) לאורכו של נהר יפיפה, בתוך יערות גשם מקסימים, ואפילו ביום שיצאה בו השמש חתרנו בקיאק בנהר שראינו מלמעלה כשטיילנו שם.

והסכמנו לעצור.
מצאנו מקום שעשה לנו הרגשה ביתית, ומיוחדת, עשינו ארוחת שישי, שמנו מוסיקה ברמקול, הדלקנו חנוכיה,

ואפילו ראינו בבינג' את הסדרה של נועה קולר. מעולה.
ואז פתאום הופיעה השמש. והחלטנו לנצל את הזמן שלה כאן, ולעשות מסלול.
היה כתוב שהוא קשה. אנחנו מטיילים עם אפליקציה שקוראים לה אול טרייל. וגם לה יש רמות של קושי. היה כתוב שהוא קשה, אבל קצר. וחשבנו, מה כבר יכול להיות, הוא קצר, כמה קשה יכולים להיות 4 ק"מ. והייתה בסופו בקתה, ובגלל שהבית שלנו אתנו, התארגנו מהר, ויצאנו, תיקינו על כתיפנו ראשינו עטורים.
אז זהו. שגם מסלול קצר, שכולו עליה, וחלקו עליה תלולה ביותר, כשהדרך רצופה בשורשי עץ שיוצרים מדרגות של מטר, יכול להיות קשה מאוד. מאוד.

הגענו לבקתה קטנטנה, ואני התמלאתי חרדה. איך נרד, מה יקרה אם ירד עלינו גשם, ועוד קולות שהתרבו יותר ויותר ככל שהתחיל לרדת גשם והתחילה לנשוב רוח חזקה. ואפילו שערן חיבק אותי וניסה לעודד את רוחי, הרגשתי לבד.
ואז כמו נס חנוכה, שמענו לפתע קולות. שלוש צרפתיות הופיעו בפתח.
בבקתה, אגב, היו 4 מיטות.
קשה לי לתאר את האנרגיה הנפלאה שהן הצליחו להכניס לחדר. מאדו, מאנו, ומדלן.
שלוש בחורות בנות 25, צרפתיות שחיות באוסטרליה. שוחחנו, ושיחקנו קלפים במשחק שהם לימדו אותי וצחקנו, שיתפנו חוויות של ניו זילנד, וכל הרוח השתנתה. כמו שעגנון אומר, מאוייב לאוהב.

בלילה, ירד גשם מטורף ובעיקר הייתה רוח. כזאת ששורקת חזק, ואז מפסיקה, ואפשר לחשוב, שזהו נגמר, ואז היא מגיעה שוב, כמו עולה מלמטה ורוצה לנתק את מוסרות הבנין. כמו אומרת, מה אתה עושה כאן, זה אינו מקומך. ערן ואני ישנו על מזרון אחד, ובגלל שלגברים אין חרדות, או לפחות זה לא יפה לפרסם אותם כאן, אני אגיד שחששנו מאוד. וגם מהירידה. מהרוח, מהגשם, מהשביל.
הבנות אמרו שהן לא ישנו הרבה בלילה. הרוח הפריעה להן. אנחנו דווקא ישנו.
בבוקר האפליקציה הראתה טיפה אחת. בעולם עצמו, היה ערפל מטורף. אבל לא ירד גשם. אכלנו משהו, שתינו קפה, והחלטנו לצאת. הן החליטו להישאר עוד קצת לישון.
בגלל הגשם, הדרך הייתה בוצית למדי, וחלקלקה. (שתי מילים שמשתמשים בהן הרבה פה, slippery,muddy)

לקח לנו חמש שעות לרדת. בזהירות. צעד צעד. במקרים רבים אני התיישבתי סליחה על הביטוי, על התחת, וירדתי אתו את המטרים של השורשים.
חזרנו לניסני שלנו, הלכנו להתקלח, עשינו כביסה, נחנו קצת ונסענו לחוף הים. בדרך, פתאום ראו אותנו שלוש הבנות. הן היו ברכב שלהן ואנחנו בשלנו. הן שמו לב אלינו, עצרו את הרכב שלהן, ובאמצע הכביש, ערן ואני יצאנו בהתרגשות רבה אליהן, בשמחה מתפרצת של כל הנוגעים בדבר.
אני חושבת עכשיו על רוח האדם, באשר הוא, ללא קשר לגיל, למוצא, לאמונות.
כי רוחו, כמו שאומר טשרניחובסקי, רוח עז.

***אני מוסיפה פה ציטוט מעגנון מהסיפור הנפלא, מאויב לאוהב: "טִיַּלְתִּי לִי לַהֲנָאָתִי. פָּגַע בִּי רוּחַ. אָמַר לִי, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן? אָמַרְתִּי לוֹ, מְטַיֵּל אֲנִי. אָמַר לִי, מְטַיֵּל אַתָּה? טָפַח עַל רֹאשִׁי וְזָרַק אֶת כּוֹבָעִי. כָּפַפְתִּי עַצְמִי לַהֲרִימוֹ. פִּזֵּר אֶת בְּגָדַי וַהֲפָכָם עַל רֹאשִׁי וַעֲשָׂאַנִי לִצְחֹק. הֶעֱבַרְתִּי בְּגָדַי מֵעַל רֹאשִׁי. עָמַד הָרוּחַ וְהִפִּילַנִי לָאָרֶץ וְצָחַק צְחוֹק פָּרוּעַ. הִגְבַּהְתִּי אֶת עַצְמִי וְעָמַדְתִּי. הֵטִיחַ בִּי וְצָעַק, כַּלֵּךְ וָלֵךְ, כַּלֵּךְ וָלֵךְ".