מסע לגיבור

במעבורת נהדרת, עם ניסני שלנו, שהופך יותר ויותר להיות הבית שלנו, עברנו לאי הדרומי של ניו זילנד.

מסתבר שגם גן עדן אינו חסין למרוצת הזמן, ואנחנו קצת אחרי השליש הראשון, של החצי הראשון של הטיול שלנו. האי הדרומי, קיבל אותנו במאור פנים, שזה אומר שזרחה השמש. בעצם, כל מקום שאנחנו מגיעים אליו והוא זורח, נראה לנו יפה יותר.
אני לא אלאה אתכם שוב עם הגשם והתוכניות שלנו, רק אגיד שהחלק הטוב של הזמן שעובר, הוא הניסיון, שאין כמוהו לדעת יותר, ואנחנו כבר מעט יותר חכמים, צופים את הנולד בתחזית, ברוחות בגשמים ומולדים לנו דרכים חדשות.
הגענו לגרייט ווקס השני שלנו, אבל טסמן, ומצאנו בו אינסוף דרכים ושבילים, המשלבים בין יער, חופי ים זהובים, וים כחול. משך שלושה ימים היינו בו. הלכנו ברגל, חתרנו בקיאק זוגי, נסענו עם ניסני ושחינו בים, וערן אפילו שיחק כדורעף עם חבר'ה מכל העולם. כיד המלך הטובה על ארץ ניו זילנד המופלאה.

אותי, תפסה תופעה מאוד מיוחדת שקשורה בגאות ושפל.
פעמים ביום מתמלא ומתרוקן בו מקווה מים שקושר את הדרך בין שביל אחד למשניהו.

התופעה הזאת, שקשורה ביחסים עם הירח, הזכירה לי את השמיכה שמושכים אותה לכיוון אחד, ואז חלק אחר נותר ללא שמיכה. כוח הכבידה מושך לכיוון אחד, ואז המים יורדים ואז הוא מושך לצד השני, והם עולים. ככה פעמיים בכל יום.
מה שרואים ברגע אחד, אינו דומה כלל וכלל למה שרואים כמה שעות אחר כך.

הלכנו בשפל כמו ביציאת מצריים. הורדנו את הנעלים, ונגענו עם הרגליים בבוץ ראינו את החורים של הסרטנים הקטנים שרצו שם, מקווה המים התרוקן, ואי אפשר היה להאמין שהסירה שעוגנת בצדו, תשמש את העוברים והשבים ממש בעוד כמה שעות.

ועוד משהו מדהים. באנגלית, יש את אותה המילה לשני המקרים, tide הם אומרים. הם פשוט אומרים אם זה למעלה או למטה. וזה מאוד מצא חן בעיני. שהתופעה היא נטרלית, היא לא קשורה לגאווה או להשפלה. הדבר הוא הדבר, פעם למעלה ופעם למטה. בסדר קבוע.
אין הבדל, אני מנסה לשנן את זה כדי לזכור ברגעים קשים. כמו שזה יורד ככה זה עולה. כמו שזה עולה ככה זה יורד.

נָד נֵד, שר ביאליק.
רֵד עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד.
מָה לְמַעְלָה מָה לְמַטָּה,
רַק אֲנִי אֲנִי וְאַתָּה.
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמַּאֲזָנִים
בֵּין הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם.

חזרנו לחוף המוזהב שלנו. ישבנו לקרוא ספר עם כיסאות מהניסן בנקיק שנוצר בסלע.
ובערב, כשחזרנו לים עם שקיעה, הייתה גאות על האי הקטן שהיה שלנו רק קודם. ערן נכנס לים לצלם.
אי אפשר היה להאמין שזה אותו המקום.

הלוואי שבזכות הנגיעה הזאת, הפיזית, ברגליים חשופות, בעיניים רעבות, בתופעה הזאת, אוכל להמיר בתוכי את הגאווה והשפל לtide . גבוה או נמוך אבל tide. הלוואי שאזכור שאין הבדל אמיתי לבין למעלה ללמטה, הוא משתנה כל הזמן, זה העניין שלו, להיות בתנועה. כמו שכולנו היינו ועודינו ונהיה. פעם פה ופעם שם.