מסע לגיבור

"כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים
עַל הִתְפָּרְצוּת הַר גַּעַשׁ בְּסִיצִילְיָה,
עַל קְבוּרָתָם שֶׁל שְׁנֵי כְּפָרִים שְׁלֵמִים
בְּצִ’ילֶה אוֹ בְּהֹדּוֹ;
כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים,
אַתָּה שׁוֹאֵל אֶת עַצְמְךָ: "מַדּוּעַ?
מַדּוּעַ זֶה שָׁבִים הָאִכָּרִים
דַּוְקָא לַמִּדְרוֹנוֹת אֲשֶׁר בָּגְדוּ?
מַדּוּעַ זֶה אֵינָם נָסִים מִשָּׁם
וּמְחַפְּשִׂים מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ,
שֶׁבּוֹ יוּכְלוּ, סוֹף־סוֹף, לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט
אַחַת וּלְתָמִיד?"

בשנת 442 לפני הספירה הנוצרית, כתב סופוקלס מחזה, טרגדיה, שהיא המשך לטרגדיה אחרת שלו, אדיפוס המלך. ושמו אנטיגונה.
אז בפרק הזה, הבת של המלך אדיפוס, אנטיגונה, היא היתומה שנותרה עם אחותה איסמנה לבדה בעולם. והיא מחליטה לפעול נגד חוקי המדינה ובעד חוק מצפונה. למי שלא זוכר את העלילה, היא מסרבת להשאיר את אחיה המת ללא קבר, מוכנה לשאת במחיר הכבד ביותר, ובלבד שתשאר נאמנה לערכיה.

בית לסין, בהפקה יוצאת מגדר הרגיל, החליטו להעלות ל 50 הצגות את אנטיגונה, בעיבוד שנכתב בצרפת, לאחר מלחמת העולם השנייה, על ידי ז'אן אילוי ותורגם לעברית בידי רועי חן. הבימוי של יאיר שרמן.
כשלמחזה יש מספר, נוצרת שבירה של הקונבנציה התיאטרלית. הקונבציה שאומרת בואו נשתף פעולה בשקר או בקסם, שמה שקורה כאן, הוא המציאות. מישהו בא ואומר לנו בפנים: זה מחזה. שימו לב.
והרעיון הזה נלקח ממש עד הקצה. השחקנים עצמם, יושבים על כיסאות של תיאטרון כשהם לא משתתפים בסצנה, ויש מודעות דטרמיניסטית כל העת לתפקיד שכל אחד משחק. זה נאמר במפורש על ידי המספר.
זה לקח אותי לחשוב על תפקידים. לחשוב על זה אחרת. בהקשרים של עמים או שבטים, או קבוצות או משפחות.
ואיך אפשר לשנות את התפקיד, אם זה בכלל אפשרי, להוריד את הכתר אם אתה מלך, או מלכה, ולהגיד, זה לא נראה לי הפעם. יש מקרים כאלה. לא רבים, אבל יש.
איך אפשר לא להסכים. לא להסכים להיות השליח, כי אתה יודע שיהרגו אותך. לא להסכים להיות מי שאתה אמור להיות. והאם אדם הופך להיות באמת בן חורין, רק אחרי שהוא עובר את המסוכה של התפקיד שלו. ויכול לה.

הֲרֵי אַחַת לְכָל כַּמָּה שָׁנִים –
כָּךְ בְּפֵרוּשׁ כָּתוּב בָּעִתּוֹנִים –
שׁוּב תִּתְפָּרֵץ הַלָּבָה מִן הָהָר
וּתְאַיֵּם לִקְבֹּר אֶת כָּל הַכְּפָר.
מַדּוּעַ זֶה לַחְזֹר הֵם מִתְעַקְּשִׁים?
מַדּוּעַ אֶת הַכְּפָר אֵינָם נוֹטְשִׁים
אַחַת וּלְתָמִיד?!

זאת הצגה מהפנטת, אין בה רגע של נשימה, היא חושית וחושנית ובועטת בכל יסוד של סדר. או של חוק. והיו בה כמה דימויים שנגעו בי במיוחד.
הבמה, נפערת כל פעם מחדש, עם עוד פתחים שבתוכן נעליים צבאיות, כמו אדמה שפותחת את פיה לקבל את מתיה, כמו קרקע לא יציבה עליה צריכים ללכת שחקני ההצגה. אני חושבת על קבר, כדימוי. מה אנחנו לוקחים אתנו לקבר, ומה מגלים כשפותחים דברים שהיו קבורים שנים רבות במעבה האדמה.
בחדרה של אנטיגונה יש ספק חלון ספק סלע, וחשבתי עליו כדימוי של הכמיהה, התשוקה, הגעגוע והסכנה.

הֲרֵי נִתָּן לִמְצֹא עוֹד בָּעוֹלָם
פִּנּוֹת שְׁקֵטוֹת, לְלֹא עָשָׁן וְרַעַשׁ,
וַאֲדָמָה מוּצֶקֶת וְטוֹבָה
שֶׁלֹּא תִּרְעַד מִתַּחַת רַגְלֵיכֶם.

אי אפשר שלא לחשוב בימים האלה על ילדה אחת שמוכנה לעשות הכל כדי להביא את אחיה לקבורה. ואי אפשר שלא לחשוב על קו הגבול המוסרי הפרטי, איפה הוא עובר הקו הזה, אצל כל אחד, ואצלי באופן פרטי. מתי אדע שהגעתי אליו, שאני הגעתי אליו, ואחריו לא אוכל עוד. יש רגע אחד, שבו אחותה של אנטיגונה, איסמנה, פונה אל הקהל, היא אומרת שרוב האנשים הם כמוה, לא מוכנים למות למען הרעיונות שלהם. ולכן שם המחזה הוא אנטיגונה ולא איסמנה, אבל היא נשארה בחיים.

והשחקנים. אחד אחד.
כבר כתבתי כאן כמה פעמים, על השחקן המופלא, ששון גבאי. הוא קראון. הוא המלך החדש. שמנסה בסך הכל לעשות סדר. הוא לא אדם רע, להיפך. אבל יש לו רגע אחד, שהוא מתפתה לחשוב שההחלטות שלו, יותר חשובות מכל דבר אחר. שהוא לא יודע לחזור בו. ורואים עליו, על השחקן ששון גבאי, את הדילמה הזאת, ואת הדהירה, ההיסחפות אחר  הכוח, ואת הצער שמגיע אחר כך, בכל תנועה של הגוף שלו, בכל העוויה של פניו.
וליהי קורנובסקי שמשחקת את אנטיגונה, שנתנה לי הרגשה כאילו שהצלחתי להיכנס לה אל תאי העור הפנימים, לחוות אתה את הסערה והתשוקה של המוות, התשוקה להיות אדם חופשי, נטול כבלים חוקים וממסד, להיות נאמנה לעצמה בלי כחל וסרק.
ויורם טולדנו, המספר, שהוא מעין מראה מסתובבת, או חרב פיפיות, הוא של כולם, ושל אף אחד, הוא שלנו ואתנו אבל גם מעלינו מובילנו מנהיגנו. והוא עושה את זה כפסל, כתוף, ובאנושיות מעוררת חמלה.

וְיוֹם אֶחָד אַתָּה תּוֹפֵס פִּתְאוֹם:
אֵינְךָ לְבַד לְפֶתַח הַר הַגַּעַשׁ.
עוֹד אֲנָשִׁים חַיִּים פֹּה, לְיָדְךָ,
בְּבָתֵּיהֶם, בְּצֵל עֲצֵי הַזַּיִת.
וְגַם לָהֶם אוֹמְרִים: "יֵשׁ בָּעוֹלָם
עוֹד אֲרָצוֹת, לְשָׁם תּוּכְלוּ לָלֶכֶת
וּלְנַסּוֹת לִבְנוֹת אֶת חַיֵּיכֶם
הַרְחֵק מֵהַר הַגַּעַשׁ."

אוּלָם גַּם הֵם קְשׁוּרִים אֶל בָּתֵיהֶם,
אֶל הַמִּדְרוֹן, הַבְּאֵר, אֶל הַטֵּרָסוֹת,
אֶל הַגְּבָעוֹת, אֶל הָעֵצִים הָאֵלֶּה
שֶׁאֶת פִּרְיָם מוֹסְקִים הֵם בְּתוֹחֶלֶת
שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ.

גַּם הֵם דְּבֵקִים אֶל מִדְרוֹנוֹת הָהָר
וּמְצַפִּים: “אוּלַי, אוּלַי מָחָר?”
וּמְקַוִּים לַיּוֹם שֶׁכְּבָר יָבוֹא
שֶׁבּוֹ הָהָר יִשְׁקֹט מִזַּעֲפוֹ.
רַק אִם יָבִין כָּל צַד: הוּא לֹא לְבַד,
וּלְיָדוֹ יֵשׁ בְּנֵי אָדָם כָּמוֹהוּ;
יַקְשִׁיב לָהֶם, יִלְמַד לְהַכִּירָם;
רַק אִם יִלְמַד סוֹף־סוֹף לִחְיוֹת אִתָּם –
רַק אָז יִשְׁקֹט הָהָר מִזַּעֲפוֹ.
רַק אָז נוּכַל לִחְיוֹת בְּיַחַד פֹּה

אַחַת וּלְתָמִיד.