מעתה, אסע בימי רביעי לנתיבות, לעבוד עם מפונים, שעצרו שם לשבור להם שבר, בדרכם מאילת לקיבוצם, עין השלושה. ומה הנתיב הנכון בשבילי. ואיך אגיע לשם, לנתיבות.
חשבתי לנסוע ברכבת. גיליתי, שהרכבת מגיעה לנתיבות, אבל לא חוזרת לתל אביב. מסיבות ביטחוניות. אולי צריך לחזור על השורה הזאת שוב. היא כל כך בלתי הגיונית. מסיבות ביטחוניות, הרכבת נוסעת רק לכיוון אחד. אבל לא חוזרת ממנו. אנחנו המפוזר מכפר אז"ר. האיש בסיפור של לאה גולדברג, שנכנס לקטר ולא שם לב שהוא לא מתקדם לשום מקום "אֶת סוֹפוֹ אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, אֶת קִצּוֹ אֵין אִישׁ מַכִּיר כַּנִּרְאֶה הוּא עוֹד נוֹסֵעַ וְנִשְׁאַר בְּזוֹ הָעִיר, בֹּקֶר עֶרֶב צָהֳרַיִם, רְחוֹקָה יְרוּשָׁלַיִם"
אולי אסב את שמו של יום הפעילות שלי ליום חוסן. (זה שם העמותה שאחראית על הטיפול הנפשי במפונים)
בינתיים, אמשיך להביא את עצמי בכתיבה כאן, בערוצי התרבות שאני צורכת. ורטיגו היא להקה הפועלת במסגרת כפר אומנים בקיבוץ נתיב הל"ה. זה עוד נתיב. דרך הגוף, הריקוד, הקבוצה, היחסים בין הפרט לכלל.
זה מקום מקסים, מיוחד במינו, ונראה ששורה עליו רוח טובה של עשייה, והתחושה הזאת היא כמו נווה מדבר.
משהו נעים כל כך בהכנסת האורחים של עדי שעל, בלחיצת היד, במבט בגובה העיניים, בחום העיניים היפות של רינה ורטהיים, בשיחה, בהתעניינות.
אנחנו נכנסים לחדר גדול, הכיסאות מסודרים במעגל, והרקדנים יושבים לידנו. בפאת המעגל ניצבים נגנים, קונטרבס, קלידים, גיטרה, תופים, מידי פעם הם קמים הרקדנים לרקוד ומידי פעם הם חוזרים לשבת. התנועה הזאת עושה לי הרגשה שאנחנו רוקדים בעצמנו, כמו שלחנו את הנציגים שלנו לרקוד עבורנו, ונוצרת זיקה בין הגופים והתנועות, שלנו ושלהם, של כל אחד ושל כולם ביחד. יש יחד. הנגנים מתבוננים בריכוז בתנועות, קסם ניצת בחלל. בין תנועה ובין צליל. האירוע חי. מתחולל תוך כדי התהוותו. לפתע הם באים לחבק את הקהל. נוצרת התנועה הפנימית במי יבחרו, ואיך הם בוחרים.
בשיחה אחר כך עם ליאת וגיא, החברים שבזכותם הגענו למופע הזה, אנחנו מדברים על החוויה, אני שמה לב שאני מספרת לעצמי את הסיפור של המחול, שאני צריכה מילים, עוגנים, שיעזרו לי להיות. הם אומרים שהם עם התנועה, והצלילים, מצליחים להתמסר אליהם ככה ולהיות. רינה ורטהיים אמרה לפני שהמופע התחיל, שיש בו 30 אחוז אימפרוביזציה, ושעדיין אין להם שם, ואני חושבת: מקימי. "מְקִימֵי מֵעָפָר דַּל, מֵאַשְׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן". זה הסיפור שלנו עכשיו. המופע התחיל בטקס שהזכיר לי הלוויה עם פרחים צהובים שפוזרו במעגל המשיך בחיבוקים, היה בו חלק שבתוכי קראתי לו פוסט טראומה ריקוד זוגי עם צעיף של גילוי וכיסוי, והסתיים בתחושת התקומה של האחד שנאסף לעוד אחד ואחת והם יוצרים יחד קבוצה שקמה מן העפר אל על. אחר כך יש גם ארוחה צמחונית מעולה.
וביום חמישי, שרים במערה בבית גוברין, שרים לדני.
בשבילי, דני הוא של ערן. האיש שלי. האבא הנוכח חסר שלו. והערב הזה, הוא תמצית של כל מה שאני אוהבת בישראל. בישראליות. אני אוהבת לראות אותו רוקם עור, אני אוהבת את המחשבות עליו, הבחירה של השירים, אני אוהבת לחזור אל הטקסטים שלהם, אני אוהבת לראות איך המילים פוקעות משורתן, והשירים מסתדרים זה בצד זה נושקים זה לזה דרך מילה, או נושא או צליל. והם נשמעים בכל פעם אחרת, והפעם רלוונטיים יותר מתמיד.
כשהייתי ילדה, רציתי תמיד להיות בְּפַּעַם. רציתי להיות ילדה במנדט הבריטי, או במלחמת השחרור. הסיפורים על הערב הראשון, עם עמוס רודנר והאקורדיון, הציתו תמיד את דמיוני. משהו אינטימי בעצב הגדול.
והשנה, היה משהו פשוט ויפה כל כך, בזמרים מהעוטף ששרו את השיר שלהם, שהוא שלנו. הכל היה בגובה בני אדם. הקהל שר אתם, ולי הייתה את ההרגשה הזאת של פעם. פעם שלא הייתי בו. רק שמעתי עליו.
אולי זאת המשמעות של הנוכחות החסרה.
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ". מילים שאול טשרניחובסקי. לחן טוביה שלונסקי, שירה נטע בן אשר יקוטיאל
כתיבת תגובה