לפני כמה שנים, שמעתי את מורן סמואל אומרת משפט שמאוד נחרט בי. היא אמרה, זה אותו המוח שנותן את הפקודה אם להתמודד או לשגת, אם לשקוע בדיכאון או לצאת לפעולה. מורן סמואל היא חותרת פראולימפית, שזכתה במדליות רבות, גם באולימפיאדה, והיא נכה מגיל 24. היא התעוררה יום אחד משותקת. הסיפור שלה מעורר בי השראה לא רק בגלל ההישגים שלה, אלא בעיקר בגלל הגישה הזאת, שהבחירה נותרת בידה. הכל בראש.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת באמנות, הוא כוחה לדובב את העולם הפנימי. בקלות היא עוברת בין מה שרואים בחוץ, למה שקורה בפנים. למספרת יש את היכולת לדעת איך הדמות שלה מרגישה. על מה באמת היא חושבת, או רוצה, או מקווה.
ולכן כל כך התרגשתי מהסרט הקול בראש. המעבר הזה בין קונסולת הבקרה של הרגשות, לבין הפעולות של ריילי הילדה, האפשרות לשים לב לקשר בין מה שמרגישים לאיך שמתנהגים, הולך עלי קסם.
לרגשות הבסיס שמחה עצב פחד גועל וכמובן כעס, נוספים בסרט ההמשך הקול בראש 2 עם הגעתה לגיל ההתבגרות של ריילי, ארבעה וחצי רגשות: חרדה, מבוכה, קנאה שיממון ונוסטלגיה.
יש להניח שקוראי הבלוג הזה עברו את גיל ההתבגרות לפחות כמה פעמים. פעם אחת כשהם עצמם היו מתבגרים, יחד אתם, בקבוצת השווים, היו עוד מתבגרים. מי שזכה להוליד ילדים, הגיע או יגיע די מהר לשלב הזה, אם כי מהצד השני שלו, שבו הכל משתבש. חלקי הגוף מתעוותים ומאבדים את הפרופורציה שלהם, הריח משתנה במין חמיצות, הקול עובר מסופרן לטנור, דלת החדר נטרקת, הדיבור מבוטא בצורה של נהמות. הכל נראה הכי הכי או בכלל לא, כלום כלום, ויש תחושה של בלגן שלעולם אי אפשר יהיה לסדר אותו.
הסרט נפתח במשחק הוקי קרח. ריילי היא שחקנית מצויינת, והיא עם שתי חברותיה הטובות מוזמנות למחנה הוקי קרח, לקראת המעבר לחטיבת הביניים.
המטאפורה הזאת של מגרש ההוקי קרח, כזירת ההתרחשות של גיל ההתבגרות מרתקת בעיני.
הגיל הזה, שבו הקרקע חלקלקה, ונראה שיש צורך בסכינים שעוזרים ללכת, צריך קסדה, צריך לשמור על השער, וצריך ללמוד את המשחק הקבוצתי.
גם ביציאה אל מחנה ההוקי קרח, אפשר לראות דימוי לגיל ההתבגרות, הגיל שהמשימה שלו היא לפתח זהות אישית ונפרדת משל ההורים, ולהתחיל לראות את עצמנו כאנשים בעולם, נפרדים. אחדים. המחנה, בו נמצאים כמה ימים בלי ההורים, מחוץ לבית, בקבוצת השווים. שבה תמיד מופיעים חרדה וקנאה מבוכה ותחרות.
ובמקביל על לוח האם, מתרחשת השתלטות של חרדה על כל הרגשות האחרים, שנראה שלפרק הזמן הקרוב, אין בהם צורך, והם יוצאים למסע שיעזור להם להתאים את עצמם למה שריילי צריכה עכשיו. יש הרבה רגעים מרגשים בסרט הזה, כמו למשל ששמחה אומרת שאולי ככל שמתבגרים יש פחות שמחה, או כשיש סיעור מוחות שנראה כמו סערה שמעיפה המון דברים מהשמיים, או כשפחד מוציא מצנח וכל הרגשות משתמשים בו. זה פשוט רגע נפלא. הוא ממחיש את ההבדל החשוב בין פחד לבין חרדה.
פתחתי את הYNET בבוקר, וראיתי שוב צילומים של נופלים. אני לא מכירה אותם, ובכל זאת נפל לבי. והרגשתי שאין טעם לכלום. אין משמעות לדבר. הרגשתי שהיאוש משתלט עלי. זאת הרגשה פיזית של מועקה בלמעלה של הבטן. שאלתי את עצמי אם לפרסם את הבלוג היום. וזאת הרי לא פעם ראשונה שמשהו כזה קורה, ובכל זאת, היאוש מצטרף בעוד ועוד לבנים של יאוש. ואולי גם נמאס לי כל הזמן לשמור על תקווה ושמחה. קראתי כבר כמה ספרים בחיים שלי, ואני קוראת די מיומנת, ונראה לי שאני מבינה שהסיפור הזה לא הולך להסתיים בצורה טובה. הצרה היא שלהיות בדיכאון, זאת לא תכנית כל כך טובה. כמו ההבדל בין פחד לחרדה, כך ההבדל בין עצב לדיכאון. ואכן אני מאוד עצובה. זאת האמת. וגם מפחדת. וזוכרת שהעיקר לא לפחד כלל גם כשהגשר צר מאוד.
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה