מסע לגיבור

הַיּוֹם אָחוֹת הִיא מִלְחַמְתֵּנוּ, לָכֵן רָחוֹק אֲנִי מִכָּאן.

בשנות השמונים של המאה הקודמת, נהגו לחלק ביום העצמאות שירונים בתוך העיתונים. אני זוכרת את עצמי בחדר הקטן של סבא וסבתא שלי בתל יוסף, על המזרון הקפיצי, שרה במלא הגרון עם השירון, שהן אפשר, ושהיו זמנים, את שחקי שחקי, יצאנו אט ובאב אל וואד. וידוע, שמה שנלמד בעל פה בילדות, נותר בנו לשנים, במיוחד כשהוא שיר.
הלכנו לראות את האמיני יום יבוא. המחזה של הבימה שכתב גיא מרוז וביים אלדר גוהר גרויסמן, על חייה של יפה ירקוני.
המילים מקבלות ממרחק הזמן ומקרבת העניין משמעות נוספת. כי גם היום, אחות היא מִלְחַמְתֵּנוּ. ואולי בשל כך, רחוק האני מהכאן.

את יפה ירקוני משחקות גילה אלמגור המלכה האם, גלית גיאת המופלאה, ואילי אלמני שמשחקת ושרה נהדר. ואת בתה משחקת לילאן ברטו המעולה. ההצגה עשויה היטב, השירה, התלבושות, התנועה והמעברים.
כשגילה אלמגור שרה בלי ליווי כמו בתפילה, הן אפשר, הן אפשר שיהיה זה פשוט כבר מחר, שר אתה האולם כולו. שר ובוכה.
סיפור המסגרת מתחיל בבית החולים, עם גילוי מחלת האלצהימר שלה, רגע לפני שהיא צוללת אל תהום הנשייה של הזיכרון, היא מספרת לביתה על בעלה ואהובה הראשון, שנהרג, עליו אסור היה לדבר בבית, במצוות בעלה השני.
תוך כדי כך, הן נזכרות בסיפור ההסתבכות של ירקוני סביב האמירה שלה על הסכנה מהכיבוש, סיפור שהסב לה עוגמת נפש קשה ביותר, ביטולי הופעות, ואיום לקיחת פרס ישראל.
הן נזכרות בחייהן הפרטיים, המלווים שקרים ובגידות.

הֵן אֶפְשָׁר בֵּין עָשָׁן וּבֵין אֵשׁ, גַּם לַחֲלֹם שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר.
נראה ששאלת החופש לזכור, עוברת כחוט השני בחייה.
יש משהו קשה כל כך, טרגי ממש, במלחמה של זמרת המלחמות, בכל החזיתות של חייה.

הקשר הזה שבין אמנות למלחמה הוא שברירי, ועדין ומצריך לעיתים הסתרה. כי כמו שאומרים, ההצגה חייבת להימשך.

מילים מונחות זו בצד זו, צבעים זה בצד זה, הרכבה חד פעמית שיוצרת משהו חדש.

בדרך חזרה מהצפון, עצרנו במשכן לאומניות של עין חרוד. מוצגת שם תערוכה שתפסה את לבי. שומר הגן שמה, של בועז נוי. אני לא מספיק מבינה באומנות כדי להבין מה תופס את לבי, רק יודעת כשיש רגע כזה. עברתי מתמונה לתמונה, בלי לדעת דבר – על האמן, ועל ההקשר של הדברים, הייתי בין הצבעים הגדולים ומשיכות הצבע המיוחדות. ישבתי מולן. בשל גודלן יכולתי ממש להיכנס אליהן. היה משהו פתוח, כמו רווחים של אור, שסוחפים אותי פנימה, אל תוך עולם נוסף, שהוא קצת כן וקצת לא.

במקום אחד, לקראת סוף הסיבוב שלי, פגשתי תמונה שהדהימה אותי. היה שם סימן של רמזור אדום, ושם התמונה היה רחוב עזה. לא יכולתי שלא לחשוב. מה המשמעות של לעצור. ומה המשמעות של רחוב ועזה.
ומה קורה כששמים אותם ביחד.

אמנות וזיכרון. מה עושה האמנות לזיכרון, ומה עושה הזיכרון לאמנות.

הזיכרון הראשון של החיים שלי, קשור ברמזור אדום, לא רחוק מרחוב עזה. אני ילדה קטנה, אולי בת שלוש, ואני נוסעת עם אבא שלי באוטו, ויש רמזור אדום, בכביש עם עליה תלולה, הוא מרים את האמברקס, ואני רואה את השרירים שלו, חזקים. ואז הרמזור מתחלף לירוק, והוא מוריד את האמברקס, ואנחנו נוסעים.
אני מבקשת לעצור. עכשיו. והיום.
שיהיה איש חזק שיודע לאן הוא נוסע, שידע לעצור כשנהיה מסוכן להמשיך.

אז מה יהיה ביום שיבוא, זה שיש להאמין לו, מהו הטוב שהדובר מבטיח לנערה, או לאישה, או לאומה, הטוב הוא חיבוק ושיחה. הכל אשיח לך.