מסע לגיבור

עם שחר ללילה הראשון לנחיתת האונס במדבר, שומע הטייס, קול דק ומוזר המבקש "אנא, צייר לי כבשה". המילים הראשונות, שהן כמו ההתקשרות הראשונית עם הנסיך הקטן, מבקשות הסכמה להיות במרחב שהוא סמלי.

בתיבה הזאת, מתקיים מרחב שהוא בין המציאות לבין מה שהוא ליד המציאות, הַדִּמְיוֹן או הַבִּדְיוֹן או הַזִּכָּרוֹן.
הכבשה שלנו היום, היא זאב אכזרי במיוחד, וגם לו, צריך למצוא איך שהוא דרך לצייר תיבה.

הוא מספר את ההיסטוריה מלמטה. סיפור בניית התנור, שהוא כמו התיבה, מחזיק בכל מיני צורות את מה שבתוכו. הרוע נכנס בצורה אחת ויוצא בצורה אחרת.

היינו רוצים להשמיד את הרוע, ואיך נשמיד אותו? איך נשמיד אותו כך שלא יהיה. בכלל. נעשה לו מעשים סִמְלִיִּים, שהם יותר בשבילנו מאשר בשבילו. נתלה ונשרוף ונפזר את האפר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. וממרחק הזמן נוכל לשאול, מי האסיר של מי. כי כשאנחנו מחזיקים כל כך חזק בכל דבר, אפילו באסיר, ושומרים עליו מכל משמר, נוצרת נוקשות. במובן מסוים, אנחנו הופכים להיות השבויים שלו.
ממרחק הזמן יש את הזיכרון. וגם עליו אפשר לשאול, איך כדאי לשמור. ואיך נזכור. נזכור ולא נשכח.
העלילה מתוארת מכמה נקודות מבט, האחת, של דויד, ילד ממוצא לובי, שעזר במקרה לבנות את התנור ששרף את אייכמן, נקודת מבט אחרת, היא של הסוהר של אייכמן, המרוקאי, שצריך לדאוג לשמור עליו עד להוצאה להורג, ונקודת מבט נוספת היא של שורד שואה, איש הסוכנות שחוזר לפולין, ומייסד במובן מסוים את המשלחות הנהוגות עד היום הזה ממש. שני הסיפורים, זה של הילד המזרחי המוכשר מצד אחד, וזה של איש הסוכנות שורד השואה שעבר בעצמו את התופת מצד שני, הם חלקים שונים של הצורך בהכרה. ונדמה שהאובססיה הזאת לזיכרון, משאירה אותם כבולים אליו, ובמובן מסוים חסרים את היכולת להתפתח. האופציה שעולה דרך הדמות של האישה מהסוכנות, האופציה של הבריחה אל חיים 'נורמליים', אל שוויץ, היא אפשרות שיש בה חופש מהכבלים ההלו, אבל המחיר של החופש הוא להיות בעולם שאין בו שייכות.
ואני חושבת עלי ועלינו, בין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. איך נצליח להחזיק נכון את הַזִּכָּרוֹן. איך כדאי לשמור, אבל גם להישמר מפניו, שהוא לא יהיה ההגדרה היחידה של הזהות שלנו. איך נשמור על זכרון השואה, והנופלים, שלא ישתלט עלינו מחד, ושלא נשכח מאידך.
כי בימים האלה, התיבה הזאת פתוחה לרווחה. ואפשר לכאורה לראות בבירור את מה שנמצא בה.

במרכז פרס לשלום, מוצגת עכשיו תערוכה של זיו קורן, הצלם, שבעה באוקטובר קוראים לה.

הלכנו לראות אותה. היה יום שמשי, הים היה גבוה והרגישו אותו מתקרב. הפער הזה הבלתי נסבל בין החוץ לפנים, בין היום היפה והעולם היפה ובין מה שעומדים לראות, בין מה שהפך להיות החיים שלנו בחצי השנה האחרונה, קיבל את ביטוי בבחירה מדהימה של אוצרי התערוכה.
אתה מסתכל על סרט או תמונה, ורואה את עצמך. פניך משתקפות בזכוכית המקרינה את הסרט.
החוץ והים והשמש מפריעים לך לראות את מה שאתה רוצה או לא רוצה לראות.
ככל שנכנסים פנימה, החוץ נשאר במקומו, אבל המעבר הזה שבין הפנים לחוץ גרם לי לחוש ולחשוב חליפות על הסיוט הזה שבו אנחנו נמצאים שבעה חודשים.
כולנו כמו בְּשִׁבְעָה. שלא קמים ממנה.
זאת אני שם בסרט או בתמונה, זאת לא תערוכה של מישהו אחר. זאת אני. ואנחנו. ואני צריכה לעשות מעשה אקטיבי כדי להמשיך ולראות את הזוועות, כי כל כך מפתה להישאר בחוץ, בעולם היפה שנשאר בחוץ.
יש שם תמונות מהזמן האחרון, התערוכה אינה עוצרת בשביעי באוקטובר, היא מלווה אותנו עד כה, לימים האלה, הנוראיים, כמו שמה בקפסולה את כל החודשים הארוכים הנוראיים האלה. וכל המילים שנגיד תשמענה שחוקות. זאת שִׁבְעָה. ומי יְקִימֶנּוּ מעפר וממנה.