בכל יום רביעי בשנות השמונים של המאה הקודמת, בבית הספר רנה קסין בירושלים, עברו מחוגי השעון לשעון עם ציר של חוויה, המחוגים שלו זזו אחרת. קראו ליום הזה יום פעילות. היו בו ימי סינמטק, ניסים קלדרון סיפר לנו על אהבה בקולנוע, או על קולנוע יפני, ראינו את בגלל המלחמה ההיא ודיברנו עם יוצרת הסרט אורנה בן דור, או שראינו את בת דור, או את בת שבע ודיברנו עם היוצרים. ראינו תיאטרון, ולא פחדו לדבר אתנו פוליטיקה. הביאו את שמעון פרס לדבר אתנו באודיטוריום. הוא אמר לנו אז שיהיה לנו קשה להמשיך לשלוט על עם אחר לכל כך הרבה זמן, ושזה יעשה נזקים. אני בעיקר התרשמתי מזה שהוא אמר מאוהב בחיריק מתחת למ'. הוא אמר משהו כמו שהליכוד מיאוהב בעזה. משהו כזה. אבל זה לא קשור ליום פעילות, ולא נדבר על כך פה.
איך שהוא יצא שקיבלתי במתנה שוב את יום רביעי. והחלטתי בינתיים להישאר אתו ולעשות לי יום פעילות. אז היום הראשון שאני ממליצה עליו, הוא יום אמא ובן. הוא מתאים לגילאים מבוגרים יותר של אמא ושל בן, נגיד מגיל שאנחנו יכולות לדבר אתם בכנות, בחופשיות, ולא לפחד מרגשות קשים.
אז דווקא הבן שלי, אמר שנלך לסרט היפני מאה פרחים. ולי יש הרגל כזה שאני לא קוראת את המאחורה של הספרים, או לא בודקת מה כתוב על הסרט לפני שאני הולכת אליו, ככה שלא הבנתי לאן אנחנו הולכים.
שלושה גיבורים יש לסרט הזה. האמא הבן והיחסים שלהם. העלילה נפתחת בראש השנה כשהבן מגיע לביתה והיא לא שם. הוא יוצא לחפש אותה, ומוצא אותה במגרש משחקים מתנדנדת בנדנדה. הוא מתחיל להבין שמשהו לא בסדר.
העלילה נעה בשלושה צירים: ציר העבר מנקודת מבטה, מה שהוא לא יודע, ציר העבר מנקודת מבטו, מה שהיא לא יודעת, וציר ההווה שהוא משהו כמו שנה בין זמן ההיריון של אשתו לבין הולדת בתו. סצנת הסיום מתרחשת לאחר כמה חודשים.
מסתבר שעזבה אותו כשהיה ילד. מסתבר שעזבה אותו לשנה, הלכה בעקבות האהבה. הלכה שולל אחר אדם שלמד אצלה נגינה, שאהב את המנגינה שהיא אהבה. אדם שהייתה לו משפחה, הוא הבטיח לה שישאיר אותה במקום אחד, ויעבור אתה למקום אחר. ושנה שלמה היא חיכתה לו. היא במקום אחד, הוא במקום אחר והילד שלה במקום אחר גם. רעידת אדמה מוציאה אותה בבהלה מביתה, היא עומדת מול התופת, וזועקת את שמו. והיא חוזרת אליו. לבנה.
ברמה הסימלית, כמעט כל ילד עובר את זה. הוא מגלה שאמא שלו מעדיפה גבר אחר על פניו.
פעמים רבות לאורך הסרט הוא מחפש אותה. והיא נעלמת לו. בורחת ממנו אל הדימנציה, בורחת מעצמה והמציאות קורסת.
דימויים רבים ויפים יש שם, והתמודדות פיוטית עם זיכרון, שכחה, ביצים, מקרר מלא וריק, לכלוך וסדר, וגם ברמה של הצבעים, כשהיא בצהוב, מוארת, עם חיוך גדול, וכשהיא בצבעים אחרים, בלילה, בגשם, בשחור ובחושך.
היא מבקשת ממנו חצי זיקוקים. והוא לא מבין. האישה שלו מציעה לו לקחת אותה לראות זיקוקים, זה רגע קסום מבחינה הצופה, האשליה המוזהבת נמוגה, היש מתפוגג, אני מרגישה שם, אתם. אבל האם לא מרוצה, ושוב היא נעלמת לו. ורק בסצנה האחרונה, קורה הדבר. הם בבית שלה, לבד מאנשים אחרים. במרפסת האחורית. הוא נרדם ומתעורר ויש זיקוקים שהבתים האחרים מסתירים את חלקם, והם הופכים להיות חצי זיקוקים. ואז הוא נזכר. וגם, נזכר ברגעים יפים אתה, פתאום אפשר לראות את האהבה שהייתה לה אליו, ההתמסרות, והקשר שלהם.
כשישבנו לאכול (אחלה דיל בדיינרס: שני המבורגרים במחיר אחד) שאלתי את בני, כשאתה חושב עלינו, אילו זיכרונות עולים לך? והוא השיב לי. ואני העליתי את שלי, וספרתי לו אותם. היינו ביחד בזכרונות שלנו. חלקנו אותם.
אז חשבתי על זה. מה עוזר לי להעלות את הזכרונות היפים שיש לי, כי ידוע שלמוח שלנו יש הטיה שלילית. ואיך אודה על רגעים שכאלה ואצור אותם מחדש.
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה