מסע לגיבור

אולי נחתנו בלי לדעת לא רק בצד השני של העולם, אולי בלי לדעת נחתנו בירח. שכוח הכבידה בו הוא שונה.
עלינו עליו על הטונגרירו ביום שהיה נראה לא טוב מהתחלה. כלומר מלא בערפל.
אמרו לנו שאם מזג האוויר איננו מאפשר לעלות להר, חברת ההסעות שלוקחת אותנו מסוף המסלול לתחילתו, תשלח לנו הודעה ושנהיה מוכנים.
בדיוק באותו היום, ישנו באתר קרוונים ללא קליטה, ולמרות שרכשנו במיטב כספנו, בנוסף ללינה זמן קליטה, הוא הסתיים בערב, כך שהלכנו לישון ללא קליטה, וללא ידיעה.
ללא קליטה קשה היה לאתר נקודה מסתורית באמצע הר, אבל הצלחנו והגענו לנקודת האיסוף. חברת ההיסעים הייתה שם, ולקחה אותנו עם עוד מספר אנשים לתחילתו של המסע.
הר הטונגרירו הוא הר קדוש. המאורים מאמינים שאבות אבותיהם עלו עליו במסעם אל מולדתם, ושהוא, לאחר הקשיים שהמיט עליהם, הציל אותם.
אנחנו עלינו עליו בערפל כבד.
כך שתמונות המתארות את הנוף הנפלא לא נוכל לתת הפעם.
אולי ככה תצטרפו אלינו לחוויה. יופי בעיניים עצומות.

ההר, המתנשא לגובה של 1978 מטר, הוא הר חרוט, והמסלול המכונה סיבוב האלפים, עולה ויורד משך 20 ק"מ. המסלול מאוד מסומן, מחולק לקטעים של קל מתון וקשה, ולפני נקודה קשה, הם כותבים: הולך להיות קשה, אם זה יותר מידי בשבילך כדאי שתחזור עכשיו כי אחר כך יהיה מאוחר מידי.
והרי אנחנו, כמאמר נחמיה, האיש כמוני יברח?
כשהגענו לפסגת ההר, אכלנו בזריזות ארוחת בוקר, והמשכנו ללכת על הירח. לוטים בערפל.
דיברנו על החוויה המיוחדת של הערפל, מה הוא בעצם עושה לנו, מה המשמעות שלו בשבילנו.

ואז, הגיע הגשם. גשם זלעפות מלווה ברוחות עזות.
זה היה עוד רגע של החלטה. היו אנשים שהסתובבו וחזרו, והיו שהמשיכו, כמונו.
יותר משעתיים הלכנו בגשם, הליכה מהירה, זהירה, מידי פעם ערן הניח עלי יד כי הוא פחד שאני אעוף ברוח.
אני, באפקט המדוזה, הייתי מאוד מעשית. עזרא ונחמיה בארץ ואלוהים שבשמיים סייעו לי.
שמתי בבועדם את כל הקולות, וצעדתי נחושה קדימה.
בשלב מסוים הייתה הפוגה קלה ועצרנו לסחוט את הגרביים מהנעליים שהיו כאגם טאופו היפה הסמוך, ואכלנו כמה תמרים.
בדרך כלל הולכים כאן בתוך יער, הר הטונגרירו הוא חשוף, הירידה בחול החשוף ברוח העזה, תוך כדי הגשם הסוחף הייתה חוויה שלא אשכח לעולם.
והינה לנו שאלה. לעלות או לא לעלות ביום ערפילי להר עם נופים מקסימים.
כי נופים יפים עוד אראה. ואולי אפילו את חלקם, אשכח. אבל את ההר הזה אזכור לעולם

ובשביל שתהיינה לבלוג שלנו גם כמה תמונות, נספר את סיפור הגייט ווקס הראשון שלנו, באגם הויקרימונה: יש עשרה גרייט ווקס, הטרקים הנחשבים ביותר. ואנחנו, טוב לפחות חלקינו, היינו צריכים לבדוק הכצעקתה.

לכל טרק צריך להירשם, להזמין בקתות, לתאם את היום עם הבקתה עם המסלול, ולשלם, ואחרי כל אלה, הגיעה תחזית לגשם עם רוחות עזות, והתכנית שלנו עפה לה איתן. הטבע, זה מה שאני בעיקר לומדת פה, הוא לא רק יפה ונעים וכדאי להתחבר אליו. הטבע, הוא סוער, וקיצוני, בלתי צפוי, והפכפך. במקום גרייט ווקס, הלכנו למסלול סמוך. שהיה בתוך יער גשם יפיפה. אבל לפעמים, גם במקום יפה, נולדת פתאום הרגשה לא טובה. שמנו לב אליה, ניסינו להקשיב לה, ולהבין את פשרה. רגשות, קצת כמו הטבע, הם לא תמיד מווסתים. שאלנו את עצמנו מה מנסה להגיד לנו ההרגשה הזאת. ואז ממש דרך פלא, הגענו לשביל שעץ נפל בו, והדרך הייתה חסומה.

זה כבר היה סימן גלוי לכך שאנחנו צריכים לשוב על עקבותינו ושמנו לב לא רחוק משם, לכניסה אל חוף מגן עדן באגם עם מי קריסטל בראש הגבעה.

אולי קיבלנו עוד משהו מהטיול על הירח. הירח, לא רק זה שבחוץ, הרחוק, העולה ויורד, המתמלא ומתחסר, המאיר את אורו היפה והכסוף, הירח שבתוכנו, שמנתק אותנו מכוח הכבידה שלנו, ומאפשר לנו לעשות דברים שלא חלמנו.