מסע לגיבור

בדרך מקורומנדל לרוטורואה התקשרנו לאפרת. היא שאלה בדרך לאן אנחנו, ולא הצלחנו לזכור או להגות את שם המקום אליו אנחנו נוסעים.
ואיך נדע איפה היינו אם לא נזכור את שמו. מה מכל החוויה הזאת יישאר אתנו, ואיך הוא יישאר. בצורה של תמונה, בחוויה בגוף, באסוציאציה או בדרכים לא מודעות של רשת הזיכונות שלנו.

כל השמות פה דומים למשהו כמו קריקיקי, קיטיטיקי, ורוטוטו. משהו כזה. כלומר, אין סיכוי שאצליח לזכור ולכן חבל לבזבז מקום.
הבנתי שזה שייך לעובדה שהמאורית, במקור היא לא שפה של כתב, היא מסורת שעוברת בעל פה, ולכן צריך להדגיש דברים, ולהגיד אותם פעמיים. ייתכן, שכחלק מרגשות האשמה של המתיישבים החדשים, הם שימרו את שמות של המקומות המקוריים של המאורים. אולי גם הם צריכים להגיד דברים פעמיים כדי להפנים.
אבל אפרת, היא מייד ידעה להגיד לנו את שם המקום אליו אנחנו נוסעים. ומייד ספרה לנו מה יש שם, הוציאה את היומן שלה, ושלחה לנו ממנו את הדפים הרלוונטיים.

זה בהחלט היה מדהים. ומזכיר את עמית. שאפשר היה תמיד להתקשר אליו, ולשאול אותו לאן כדאי לנסוע, אם אנחנו כאן או שם,  והוא תמיד היה יודע, כולל גם איזה פרח כנראה פורח על הגבעה הקרובה. 
וגם התרגשנו מאוד מהיומן עצמו. שלל הפרטים שלא פסחו על העובדות ביחס למקום, ההתרגשות של בחורה צעירה שנוסעת עם האהוב שלה לצד השני של העולם, ומקבלת אתו ביחד שלושה תפוחים, הטרמפים שהם עוצרים, האנשים טובי הלב, האוטו וטיול התיירים שלהם, התמונות שמלוות את יומן המסע, הכתב היפה והמסודר, פשוט יומן מסע מקסים. ערן נהג, ואני הקראתי לו מהיומן של אפרת. ואי אפשר היה שלא לחשוב על הטיול שלהם, גם בניו זילנד וגם בחיים עצמם. היומן, כמו הבית של אפרת ועמית בשבילנו, מלא ויפה, ותמיד בכל מקום ופינה יש עוד דבר מקסים, שלא שמת לב אליו קודם. הכל נותן הרגשה של משהו שהקדישו לו מחשבה. מעורר השראה. מקום של מנוחה ורוגע.
וכמה חסר ובלתי נתפס, שעמית לא פה. בפברואר ימלאו שנתיים. אז אולי זאת עוד דרך לזכור. ללכת במקום שמישהו שאתה אוהב הלך בה, ולחשוב עליו, ולהרגיש אותו. גם כשהוא חיי, ובטח כשהוא כבר לא.

הגענו לרוטורואה ביום שימשי. העיר האירה לנו פנים, כמו ששמש יודעת להאיר כשהיא רוצה.

אנחנו הלכנו לטיול סביב האגם הנפלא. באמצע הדרך נכנסנו למים, שהיו קרים צוננים ונפלאים.
למחרת, כמו שאפרת כתבה ביומן שלה, עשינו טיולי תיירים.

ממש ליד העיר הזאת התרחשה ב 1886 התפרצות של הר געש. ההתפרצות הזאת הרסה את כל מה שהיה בסביבתה.
כמאה וחמישים שנים אחר כך, צעדנו שם אנחנו, בתוך חורש ירוק.
אני חשבתי על טראומה והחלמה.
הסימנים של הטראומה ניכרים באדמה בביעבוע של מים רותחים ובקיטור שיוצא מן ההר.
במבט רחוק, אי אפשר לדעת מה קרה כאן, כי החיטה צומחת שוב. אבל אנחנו הלכנו בתוך העמק, ראינו את המים המבעבעים, הרחנו את ריח הגופרית, יכולנו להרגיש ולדמיין את הרעש שפקד את המקום ואת ההרס שהוא הותיר. וגם בבריכות, בריכות של מים בטמפרטורה שמגיעה ל 70 מעלות, חווינו את הצבעים השונים שהטראומה יוצרת, ואת האימה שהציצה פתאום מלוע האדמה.
זאת חוויה אמביוולנטית, מצד אחד, הכל כל כך יפה, ומצד שני, כל הסימנים מזכירים את הגיהינום.

ערן אמר שאפשר כאן להסתכל אל תוך העולם.
ומה נגלה, שאלנו את עצמנו, מה נגלה אם נסתכל ישר אל תוך העולם?

והרי הסיפור של ההחלמה מהטראומה איננו בהתעלמות ממנה, אלא דווקא בחוטר שיוצא מהעץ שלה, וממשיך וצומח ומתפתח.