מסע לגיבור

בָּאתָ אֵלַי. כותבת לאה גולדברג, בָּאתָ אֵלַי, אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ.
איך נפקחות העיניים, כלומר, מה הן צריכות כדי להיפקח. מה מידת הפיקחות שהן צריכות, כדי להיפקח. והיא ממשיכה: וְגוּפְךָ לִי מַבָּט. וְחַלּוֹן. וּרְאִי
כמה אינפורמציה בשלוש מילים.

מַבָּט. וְחַלּוֹן. וּרְאִי.

והמילים הללו עלו בתוכי כשישבתי מול חלון ענקי מול האוקיינוס. חשבתי על מבט. וחלון. וראי.
האם אצליח לשנות את המבט, הרגיל, השגור. האם אצליח לפתוח את החלון, אעמוד ברוח שתבוא אתו, ואיך ארגיש כשאתבונן בראי מנקודת המבט ההפוכה של העולם שלי המוכר, היהודי, הישראלי, האם אוכל להוריד את הפילטר הזה שצבע לי את העולם במשך חמישים ושלוש שנותי?

ביום שישי, אנחנו מתכננים לצאת לטרק הראשון שלנו שכולל לינה בשטח. הרבה מנהלות יש סביב הדבר הזה, רישום, רשימות ציוד, והרבה הכנות. כחלק מבניית התהליך, יצאנו לטיול הכנה בטרק מקומי. בטוריסט אינפורמיישן (המאכזבת למדי יש לומר) הציעו לנו לעשות מסלול הליכה מפיאה לעיר ששמה ראסל, והמארחת המקסימה שלנו אמרה שאם אנחנו שם, כדאי ללכת ולאכול שם פיצה מעולה.. וברור שפיצה טובה היא סיבה טובה להליכה של 20 ק"מ.
הסתבר שהמפה שהייתה ברשותנו לא הייטיבה לתאר את השביל שבו הלכנו, ושמתי לב שלי, זה יוצר בעיה ללכת 20 ק"מ בלי מפה. מידי פעם קיבלנו רמזים מהדרך או מאנשים שנתנו לנו סוג של אינפורמציה לגבי ההמשך, אבל לי זה לא ממש הספיק, וככה קרה, שהיו רגעים שבמקום שאני אהנה מהנוף המדהים שסבב אותי, אני כעסתי על השביל שעולה מידי או יורד מידי, ולא מתיישר בשבילי לנוחותי. שמתי לב שאני מפחדת שיהיה לי קשה, שלא אצליח, שיכאב לי, שאנחנו לא על השביל הנכון, שמתי לב שהשדים שלי עושים לי מסיבה.
ולא די בכך, ארוחת הצהרים שתכננו לאכול (שהייתה גם היא חלק מטיול ההכנה שלנו – ארוחה של אוכל מיידי כמו מנה חמה אבל אמור להיות שווה יותר) הסתברה כרוטב במקום ארוחה. והרוטב היה כה מגעיל וחריף שאפילו ערן השליך אותה היאורה. וככה עשו השדים שלי מסיבה על בטן ריקה.
צעדנו בשביל שלא ידענו לצפות את הטופוגרפיה שלו, מידי פעם היה כתוב כמה ק"מ עוד לפנינו, ובסוף המסלול, כשכבר חשבנו שיש לנו עוד קלומטר וחצי בשביל ישר, הגיעה עליה, אייכמן של עליה, ישרה למעלה. זה היה נראה לי כל כך לא הגיוני שהייתי בטוחה שאנחנו לא על השביל, מה שגרם לי לגמרי לצאת מכלל איפוס וקיללתי את כל הניו זילנדים קללות עסיסיות. וגם כשהגענו סוף כל סוף לפיצה המיוחלת, הסתבר שיש שם אירוע פרטי היום.
אבלים וחפויי ראש, עלינו לפרי שתקח אותנו חזרה לפאיה, לבירה עם לפיצה (לערן) כנפיים וציפס (לי, אני לא כל כך אוהבת פיצה) , לניסן שלנו למקלחת ומנוחה.

עֵינַי פְּקוּחוֹת בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמַיִם. שר שלום חנוך. בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת כָּחֹל שֶׁל יָם יָרֹק שֶׁל עֵץ.

ביום שישי, נצא בעזרת ה' לטרק האמיתי הראשון שלנו. ואני חייבת להודות שאני גם מתרגשת מאוד וגם מפחדת. אני מפחדת שיהיה לי קשה מידי, שזה גדול עלי, שיהיה לי כבד, או כואב, אולי הניתוק הזה מהעולם המוכר, הוא כניסה עמוקה יותר פנימה, בחיבור עם הטבע בלי מחיצות, אולי גם זה מאיים עלי.
ואני רוצה לבחור לתת יד אחת לאומץ וביד השנייה לאחוז את זהירות, וביחד לנסות להתמודד עם האתגר הזה.
אני רוצה לבקש מהפחד שלי, לסור מעמדת הנהג. לשבת אם לא אכפת לו במושב האחורי. ולתת את ההגה לעיניים שרואות את היופי.