בסוף זה קרה. כלומר, זה קורה. ממש עכשיו זה מתחיל. יש קטע כזה, במסע הגיבור, בכל מסע, של כל גיבור, וגם אם הוא אנטי גיבור, במובן החזק והאמיץ, אז לפני היציאה למסע, לפני שהוא יוצא פתח ביתו, הוא עובר כמה שלבים, שהם חלק מהמסע עצמו.
פתח הדלת, או חציית הסף, כל אחד יכול לקרוא לו איך שהוא רוצה. זה הזמן הזה, כשכבר יש תאריך יציאה, או התכווננות אליה.
והזמן שעד אז, מה קורה בתוכו, איך הוא נפתח לעוד ועוד החלטות ומשימות ותקוות והתרגשות וחששות בליל שלם של רגשות.
אז מה שקרה, הוא שהחלטנו לצאת למסע. חצי שנה של טיול שיתחיל בעזרת ה' בניו זילנד. חיפשנו לנו מקום שנוכל לעשות בו טיולים ארוכים, ולהיות בתוך טבע. לי יש חלום כזה, עוד מהטיולים של הנוער העובד, שהולכים והולכים והולכים כל היום, לקראת ערב, מגיעים למקום ושם ישנים, ואז קמים, וממשיכים ללכת ללכת ללכת. אני רוצה להרגיש את הפשטות הזאת, בלי המון דברים, הכל נכנס לתוך תיק אחד, ויש רק ממה שצריך.
וגם, צריך להגיד בשביל הכנות, שיש בו רק אותנו. בלי רעשי רקע נוספים. פגישה שלנו עם עצמנו. וכל אחד עם עצמו. פנימה. בלי המשקל שיש לנו על הכתפיים. לחצי שנה וחוזרים לשאת אותו באהבה ובשמחה.
טיול אחרי צבא, שלא עשינו.
ואז, כמו שאומרים שיש לעולם סדר שאי אפשר להבין אותו, גם קיבלתי תשובה חיובית מהוצאת ספרים שתיים. וספר שלי עומד לצאת לאור. חתמתי על חוזה, ואני מתחילה ממש עכשיו את תהליך העריכה.
מי שחלם לו, יודע את המשמעות של הדבר הזה.
ומי שלא חלם לו, ידמיין משהו שהוא רוצה שלושים שנה. אולי יותר. משהו שהוא יודע שיש בו. שמבקש לצאת לאור, מבקש וחושש, אולי לא חושש אבל לא מצליח, ואז פתאום, קורה דבר, שאין דרך להסביר אותו, אולי כלב הים מתחכך בסלע כמו שאומרת דליה רביקוביץ, וזה מתחיל.
התהליך הזה של היציאה למסע, התחיל בעצם מזמן, היינו בים, בחוף הילטון, לפני הקורונה, ולפני הבחירות, ולפני המלחמה, וערן אמר שבגיל שישים, הוא רוצה לנסוע לזמן ממושך. הוא אמר שבגיל שישים ניסע לשנה. אני חייכתי אליו. נישאתי על גלי געגועיו. חשבתי שזה עוד המון זמן, ומה אכפת לי להגיד שמגניב. ככה זה אצלנו, הוא דוהר, ואני מושכת את המושכות של הסוסים.
קרו כל כך הרבה דברים מאז, אבל בשנה שעברה, הרגשנו שאפשר קצת להקדים את גיל שישים. אין מה לחכות לו. והבית שלנו יצא לפרוייקט תמא. ככה שבכל מקרה אנחנו מחוצו.
בינתיים, אנחנו בסבלט ליד הים. זאת עיר אחרת, העיר שליד הים. תל אביב שונה מזו שלנו, של עבר הירדן המזרחי. וגם זו הרפתקה בפני עצמה. אני רוצה להגיד, שעוד לפני שיצאתי החוצה ממש, אני כבר בתוך חוצה מתוך הפנימה הרגיל. והעצים של ז'אן ז'ורס חופים עלי מידי בוקר את סוכת שלומם.
אבל לחוצה של הארץ, יש את החשיבות שלה. ויש לנו רשימות של משימות בעדיפות גבוהה. למשל, קניות של דברים לטיול, כמו נעליים מיוחדות, ותיקים, בקבוק שמטהר את המים, ככה שלא נצטרך לסחוב אתנו המון בקבוקים, מכנסי טיולים עם ריצ'רצ'ים נפתחים, כמו דימוי של שפע, מכנסיים שיש בהן המון כיסים, ואין סוף אפשרויות לפתוח ולסגור.
מסע הגיבור זה רעיון. של מסע, של גיבור ושל שלבים שהוא עובר. כשהייתי קטנה, אני זוכרת את עצמי רוצה כבר לדלג על השלבים, להיות כבר גדולה, ומחליטה, ועצמאית. הייתי עושה חישובים בת כמה אהיה בשנת 2000, חישובים שהיו לוקחים לי מלא זמן כי אני גרועה בחשבון. אבל עכשיו, אני בהנהלה שלי. בימים טובים, אני אפילו ה הנהלה שלי.
וזה נכון. רשימה ארוכה של דברים נותרים מאחור. הילדים שלי, ההורים שלי, החברות שלי הטובות, הקליניקה שאני סוגרת, והמדינה שלי. מי היה מאמין. שעדיין תהיה מלחמה כשניסע. שעוד יהיו חטופים בעזה. ואמן אמן שבקרוב תהיינה בשורות טובות ואחרות. שיחזרו כולם הבייתה.
בפתח הדלת, על ספה, אני אצטרך להפנות את ראשי קדימה, שלא אהפוך לנציב מלח. כשאלה הייתה קטנה, והיא הייתה צריכה ללכת ממני לאבא שלה, הייתי אומרת לה שיש חוט מהחומר הכי חזק בעולם, והוא מתחיל בלב שלי ומגיע אל הלב שלה. ותמיד אפשר להרגיש אותו. בכל רגע, מכל מקום. אז אולי, אמצא לי תחנת כוח של חוטים, מהחומר הכי חזק בעולם, ואכניס אותם לשטיפה ארוכה שתחזיק את המרחקים.
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה