צריך לברוא מילים חדשות. מילים שתצלחנה לבטא את מה שקורה. את מה שמורגש ומתרגש כאן עלינו.
כשחזרתי השבוע מנתיבות שמתי לי בספוטיפי שירי נעמי שמר. עדיין תמוז, ושמעתי שעצוב למות עכשיו.
היו הרבה פקקים והאיש שלי אמר לי, קני לך קפה, ואל תמהרי, קחי את זה באיזי. שמעתי עוד משפט גאוני שלה, של נעמי שמר, אֲנִי בְּעַד הַנֶּגֶד וְנֶגֶד הַבְּעַד. כי אין לי רגע דל. ורק כשאמא באה הינה, והייתי כבר לפני ראשון לציון, הצלחתי לבכות.
ואגב נעמי שמר, יש פודקסט מעולה של הספרייה הלאומית בהגשת ענבל גזית, שיוצריו הם ענבל גזית, שני דגן ומירון ששון על נעמי שמר. על כל אלה קוראים לו. הקשבתי לחמישה פרקים פשוט מעולים על היוצרת בה' הידיעה.
אני רוצה לפתוח היום בספר, טסקה, של אילנה רודשבסקי, שניגן על מיתרי ברטט. אולי כי היא מתארת את שנות הילדות שלי, אולי כי יש משהו בשפה שלה, שמושך אותי פנימה ופנימה לתוכה, סלילים של משפטים, אולי החלוציות או הציונות של ההורים שלה, שהזכירו לי את החלוציות של ההורים שלי, אני לא יודעת מה, אבל הרגשתי אתה קרבה גדולה. אני יכולה לראות את הנופים והדמויות, בלי שהייתי שם. נגיד בימית, שמעולם לא הייתי בה, ומזמן לא חשבתי עליה, אולי מאז לא ממש חשבתי עליה. הספר הזה העלה בי את כיתה ב' שלי, שלקחו אותנו להפגנה. גרנו במישור אדומים, ולקחו אותנו להפגנה, והיינו באכסניה בבית וגן, בשבילי זה היה טיול עם כל האנשים של מישור אדומים שאף פעם לא ממש הרגשתי קשורה אליהם, או שייכת, כולם היו נראים לי קשורים לכל מיני מעגלים, ורק אנחנו לא בדיוק שייכים, אלה דתיים, ואלה באיזה גרעין אחר. אז לקחו אותנו להפגנה, מהכיתה, אני זוכרת את זה במעומעם, עם שירה זהר, וגלעד בן ארי. וצעקו שם אל נא תעקור נטוע. והרגשתי אתם ביחד. אולי אני עושה לעצמי עכשיו תמונות של שייכות. זה יכול להיות רעיון יפה. בכל מקרה. ליד השייכות תמיד יש גם לא שייכות.
העלילה נפתחת עם מות אמה של הגיבורה, ומסתיימת עם מות אביה. כמו אצל אשכול נבו בלב רעב, נוצרת תחושה של כריכה, כמו תמונה של ילדה ששני ההורים שלה נותנים לה ידיים משני הצדדים ברחוב, עושים אתה אחת שתיים וש.. לוש. ובאמצע היא מספרת את סיפורם, של העולים מרוסיה, אלה שקלטו אותם יפה, בשנות השבעים, ועל החלום שלהם. ושלה. לייד השייכות יש גם לא שייכות.
ועוד דבר מקסים שהיא עושה. מידי פעם היא מכניסה הגדרות מילוניות מספר המידות הנכונות. כי לכל דבר בעולם של הספר הזה, יש מידה נכונה. ונדמה לי שזאת מטאפורה כל כך עדינה ומיוחדת, לבדוק את המידות שלנו ביחס למידות הנכונות. בדרך כלל, הפערים האלה הם היוצרים את הכאבים הכי גדולים, ואת תחושות המסוגלות, הפערים הללו הם היחסים שלנו עם היפה והאסתטי, היחסים ההפכפכים.
ועוד המלצה לסרט הארוך על עשבים יבשים, שסחף אותי פנימה לתוכו. הוא נפתח בתמונה של איש שמגיע מרחוק, דמות מוצלת, שחורה, צועדת בשלג, בהתקדמות איטית. זה דימוי מקסים בעיני לכניסה אל נשמתו של אדם. כניסה מורכבת, איטית, כאיש הצועד לבדו בשלג.
העלילה עוקבת אחר שנה בחייהם של מורים במחוז נידח, ביחסים שביניהם בתוך הצוות, עם הילדים, ובעיקר בדמותו של מורה אחד, סאמט, שמסתבר שהוא הדמות המוצלת, הצועדת לבדה בשלג. ונראה שאנחנו מוזמנים לצעוד אתה בצלליה, אל תוך לבת הצל של נפשה.
מעניין לראות מה קורה כשהדמות שאתה אנחנו אמורים להזדהות, עושה דבר לא טוב. מה קורה לנו כצופים. איך נופל הצל שלו על הצל שלנו. מה עושה הצל שלו, לצל שלנו.
כן שמתי לב, שבשלב הזה, אנשים התחילו לצאת מהאולם.
אנחנו נשארנו. מנסים להבין, מה קורה. יחסית בהתחלה, מוגשת תלונה על סאמט והשותף שלו, מורה נוסף בבית הספר, תלונה על קשר קרוב מידי לתלמידות, ומסתמן שבעיקר מול ילדה אחת, סיוום, שאנחנו ראינו במו עינינו את המתנה שהוא נותן לה, ואת החיבוק שהוא מחבק אותה. ואנחנו עדים, גם לנקמנות שלו, והטינה שהוא רוכש לה וההשפלות שהוא משפיל אותה בגלל שיש לו כוח עליה, כי הוא המורה שלה.
וכך מותקת הטינה והנקמנות לעוד מערכות יחסים, כי זה מה שעושה כוח, מגביר את עצמו לשלילה.
ושמתי לב שבכל זאת, אני מחכה לאיזה פתרון, שיגיע, שיעזור לי להבין, למה בעצם זה ככה קרה, ומה קרה לו לסאמט, למה הוא כך, רציתי הסבר שינקה אותו, אולי את הצל שלו, שבתוכי.
בסוף השנה, והסרט, עם בא הקיץ, נשמע סאמט בקולו אומר שבמחוז הזה יש רק שתי עונות חורף וקיץ, כמו סוגר את המעגל עם הפתיחה, השחור והלבן, הניגודים הקיצוניים, שאין בתוכם אמצע.
ברשימת המילים החדשות, נצטרך מילה שתתאר את המקום שבין המינימום למקסימום, תרכב את כל הדרך אל שני הקצוות ותנחת לה אחר כך בארץ חדשה, "ארץ בה יתקיים מה שכל איש קיווה".
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה