בשנת 1981 פיתח מולי להד מודל להתמודדות בזמני משבר. בעת צרה, הוא אמר, לכל אחד יש את הפֹרְטֶה שלו, הדבר שהוא הכי טוב בו, המשאב שלו, שעושה לו הכי טוב. משאיר אותו בחוסן. הוא קרא למודל גש"ר מאחד, שהם ראשי תיבות של גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה ודמיון. וכך, יש מישהו שטוב לו לרוץ כדי לשמור על החוסן שלו, יש מישהו שנכון לו להתפלל, יש אנשים שקהילה נותנת להם תחושת מוגנות, ונדמה לי שלי, טוב בדמיון.
ביום הפעילות, אחרי הים, הלכנו לראות את תערוכת הפופ אפ החדשה במלון אימפריאל, אסקפיזם שמה, שאצרה יערה זקס.
54 אמנים יוצרים את היצירות שלהם בחדרי בית המלון, בשירותים, באמבטיה, במסדרונות. זאת הזרה במובן של לשים משהו במקום שלא רגילים לראות אותו, וכבר רואים אותו אחרת. במוזיאון יש בדרך כלל תמונות על הקיר, וגם אם אמן יציג בו אסלה, הוא יכניס אל המוזיאון את האובייקט, מבחוץ, ואילו כאן, האובייקט הוא בפנים, והיצירה נעשית בהתאמה אליו.
קצת כמו החומרים של החלום, הבלולים זה בזה, מבלי שאפשר ברגע הראשון להבין מה נמצא איפה, ואין מימד של זמן ברור, החלום בו הכל אפשרי, המתים החיים, האנשים מוכרים והזרים, העלילה שפועלת בדרך לא סלולה, וכמו בחלום הלכנו שם מחדר לחדר, היינו בתוכו.
כשנכנסתי לחדר של היצירה של לנה זלדץ ונטע שניצר, NO NEWS GOOD NEWS הרגשתי את תחושת התְּאוֹמוּת, מלשון תְּאוֹמִים, ההרגשה שמישהו מבין אותי, יודע מה אני מרגישה, ומצליח לבטא אותי. בימים הראשונים של המלחמה, הייתה לי תחושה שהמדיה משתלטת לי על הקיר והתקרה, שאין לי חלונות, הכל מכוסה בה, היא נכנסת לי למיטה, וכל המילים הן אותו המשפט החוזר על עצמו, שוב ושוב. עד שסגרתי אותה. כדי לשמור על בריאות הנפש שלי.
ואני שמה לב עכשיו, שהעבודות שדיברו אלי, קשורות בחדר השינה, ובמציאות המאיימת לחדור אל תוכם.
היצירה הזאת, הזכירה לי את השיר הנמר מתחת למיטה, שהיה אחד השירים האהובים על בתי, ונהגתי לקרוא לה אותו לפני השינה.
כְּשֶׁקּוֹרֶה לִי דָּבָר רַע,
לְמָשָׁל, מַכָּה אוֹ דְּקִירָה,
אָז אִמָּא אוֹמֶרֶת:
"וּמָה, וְחַיָּלִים לֹא נִפְצָעִים בְּמִלְחָמָה?"
וּכְשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
כִּי תַּחַת הַמִּטָּה יֵשׁ לִי נָמֵר,
אָז אַבָּא אוֹמֵר:
"וּבַגּ'וֹנֶגֶל לֹא מַפְחִיד יוֹתֵר?"
וְאִם הֵם יוֹצְאִים לְסֶרֶט
וְלֹא מוֹצְאִים לִי שׁוֹמֵר,
הֵם אוֹמְרִים:
"כְּשֶׁיְּשֵׁנִים לֹא פּוֹחֲדִים, שְׁנֵי מַהֵר".
וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה נָכוֹן
מָה שֶׁאִמָּא אוֹמֶרֶת, מָה שֶׁאַבָּא אוֹמֵר,
אֲבָל אֵיךְ זֶה יָכוֹל לַעֲזֹר
כְּשֶׁמִּתַּחַת לַמִּטָּה יֵשׁ לִי נָמֵר.
נורית זרחי.
אולי אסקפיזם הוא כמו השינה, הזמן הצלול, שצוללים אליו, שמאבדים בו את ההכרה, זמן המנוחה הזה בו הגוף חוזר אל עצמו, מחזיר לעצמו כוחות, לקראת יום חדש. וגם בה בשינה, יש את החלום, שהוא איזה סיפור בצבעים וקולות, הוא סרט, או הצגה, יש אנשים שחולמים גם מוסיקה וריח, ובכל מקרה, הוא כלי של הדמיון.
פעם, כשלמדתי נהיגה היה מושג כזה, זינוק בעליה. זה היה במכוניות עם הילוכים. צריך לשמור על איזון בין הגז הקלאש והברקס תוך כדי הזינוק. וזה דימוי שמתאים לי לכאן. איך נברח כדי לחזור. כדי לחזור מלאים יותר.
כי יש גם אסקפיזם מסוכן. מהסוג של הבריחה שממנה קשה לחזור בחזרה.
בשבוע שעבר ביום הפעילות נסענו לירושלים למשכנות שאננים, לשמוע הרצאה על א.ב. יהושוע. היה לנו מאהב קראו לה. אז השבוע, קראתי שוב את המאהב. הספר הנפלא שיהושוע כתב אחרי מלחמת יום הכיפורים, שכתוב מכמה נקודות מבט. בציר העלילה הראשי, אדם, גבר בשנות החמישים, מחפש את המאהב שהביא לאשתו, שהלך לאיבוד במלחמה. "ואנחנו במלחמה האחרונה איבדנו מאהב. היה לנו מאהב. ומאז המלחמה הוא איננו. פשוט נעלם".
מה רצה להקים בתוכו אדם כשהביא לאסיה מאהב. איך הפך המאהב של אסיה להיות שלנו, ומיהו אותו מאהב, גבריאל ארדיטי, היורד, הצרפתי, איש פגוע נפש, חסר השורשים, הנכד של וידוצה האישה ששבה מן אובדן ההכרה שראתה את כל מה שהיה למאה שלה להציע לה. אולי הוא גם סוג של אסקפיזם. אבל מהסוג המסוכן שלו. הפנטזיה, הדמיון הם כלים של הנפש כדי להתאוורר, אבל כשלא חוזרים מהם למציאות, כשלא מתעוררים מהחלום, כשלא נשארים עם הרעיון, הם כבר לא משאבים, הם שיגעון.
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה