ההמלצה של יום הפעילות היא לתערוכה מעוררת ההשראה של וינסנט ואן גוך, בגני התערוכה בתל אביב.
תערוכה שמשלבת את החושים של הצבע והצליל, יחד עם הסיפור, ועם משפטים מופתיים שנכנסים ישר ללב. משפטים של ואן גוך עצמו, שכתב אותם לפני כל כך הרבה שנים, ונדמה כאילו הוא לוחש אותם לאוזני ממש עכשיו.
או למשל אחרי שהוא מגיע לפרובנס, הוא כותב לאחותו: "אין לי כאן צורך באמנות יפנית, כי אני תמיד אומר לעצמי שכאן, אני בעצם ביפן… אני רק צריך לפקוח את העיניים ולצייר את מה שאני רואה מולי, את מה שנוגע בי".
מוסיפה כאן עוד כמה תמונות, אם כי העיקר הוא החוויה המשולבת של הצלילים, הכניסה לתוך עולם הציור, הצבעים. כדאי גם לקחת את המשקפיים של המציאות המדומה. שווה לגמרי.
אי אפשר במסגרת הזאת שלא להזכיר את הספר המרתק, חמניות, של שראמי בונדריק שנכתב מנקודת מבטה של אהובתו של וינסנט, הפרוצה מפרובנס, בשנתיים האחרונות לחייו, שנתיים שבהן, גם ככל הנראה התערערה נשמתו, וגם צויירו ציוריו היפים ביותר.
או את הסרט הנפלא, לאהוב את וינסנט, סרט עשוי מלאכת מחשבת, שצויר על ידי יותר ממאה ציירים שהוכשרו במיוחד לשם כך, הסרט שהעמיק לנשמתו ולסיפורו, אבל מעבר להכל הוא חגיגת חושים מלהיבה.
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה