וְלִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנִי כָּךְ לְבַדִּי, אֲנִי חוֹזֵר לַסִּמְטָאוֹת יַלְדוּתִי. לִנְעוּרֵי שֶׁנֶּעֶלְמוּ עִם הַשָּׁנִים. לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי, הַהֵם, הַיְּשָׁנִים.
ביום העצמאות, יצאנו לטיול. מסלול אופניים מעגלי סביב ירושלים.
יש משהו ברכיבה על אופניים. אני גם בחוץ מרגישה את העולם כמו שהוא, בלי הפילטרים של המזגן או שמשות הרכב, וגם גומעת מרחקים, יחסית בקלות, יחסית מהר.
ויש משהו בירושלים. עיר ילדותי, שאהבתי אותה כל כך פעם, ועם השנים והאירועים, מצאתי את עצמי נמנעת ממנה, חוששת מפניה, מתנכרת לה.
ויש משהו, בלהיות עם אנשים שאני אוהבת. יש איזו נינוחות, או ביטחון, משהו פשוט בתוך הסבך, הרחבה או פתיחה של הלב.
אפשר היה בקלות להגיד למה לא. אולי זה הרבה לי מידי, יהיה לי קשה, העליות של ירושלים, אולי זה מסוכן, הימים מתוחים, כאלה דברים שכולם מכירים.
אֲנִי חוֹזֵר אֶל הַשְּׁכוּנָה אֶל עֵץ הַתּוּת, אֶל עֲפִיפוֹן אָדֹם אָדֹם, קָשׁוּר בְּחוּט.
אז רכבנו, שתי חברות של הנפש מילדות, עם הגברים שלנו, על האופניים, בשביל סובב ירושלים.
הפתיע אותי הטבע. זאת הפתעה מסוג משונה. הלא ידעתי על קיומו, אלא שהוא נשכח ממני, בחוויה שלי את ירושלים. השביל עובר דרך עמק הארזים, וגם אם לא עושים את מסלול הרכיבה, ממש מקסים שם. טבע במרחק נגיעה.
העלייה הייתה קשה. כשנעשה לי קשה מידי, הרשתי לעצמי לרדת מהאופניים וללכת ברגל.
סטינו מהשביל לזיכרונות שלנו, הפרטיים. אני נזכרתי בצומת הגבעה הצרפתית, נזכרתי בילדה מענתות שמגיעה לעיר, מעין ילדת חוץ, שכל צד שלה מייצג חוץ אחר, בענתות נחשבתי השמאלנית, וברנה קסין, המתנחלת. והיו עוד הבדלים. בענתות גרנו בקרוון, ובירושלים הצפונית, חיו אחרת. אני זוכרת את עצמי עומדת בתחנת האוטובוס 4 מגבעת המבתר לכיוון רנה קסין, וחושבת שככה, כשאני כאן, לא יודעים מאיפה אני, אפשר לחשוב שאני מכאן, מהשכונה.
עצרנו במצפה עודד, מצפה מקסים בגבעת המבתר, שנבנה לזכרו של עודד אבנר, אחיה של יעל חברתנו, שנהרג בצבא.
ועברנו בגבעת התחמושת וברנה קסין, בית הספר שלנו. חזרנו לשביל דרך מעלות דפנה, דרך הבית של אורית, ובית הספר היסודי של יפעת, שהפך להיות בית ספר של ברסלב.
ומשם דרך רחוב הנבאים, מגרש הרוסים, מקום העבודה של אבא שלי. כל סמטה החייתה פתאום רגעים מפעם. עצרנו לארוחת בוקר בקפה סירה, ברחוב בן סירה, שהוא כך נאמר לנו המעוז האחרון של השפיות של מה שהיתה פעם ירושלים שלנו. שיחה מקרית עם זוג בקפה, הילדים שבעזה, הילדים שחוזרים, ירושלים שמשתנה. והסנדויץ' המשובח והקפה המשובח גם הוא של בית הקפה.
הפתיע אותי השביל. המותאמות שלו כלפי הרוכב. הפתיעה אותי האזרחיות של ירושלים. הפתיע ושימח.
מסלול התחנה פשוט יפיפה. עשה לי הרגשה של חופש, ושל נורמליות. גם הגשר ליד גן החיות היה כמו חוץ לארץ. כאילו לא מכאן.
ואז הגענו אל המנהרה. וזאת חוויה ששווה להגיד עליה כמה מילים נפרדות.
שני קילומטרים של מנהרה שנחצבה לטובת צינור מים של הגיחון. הרחיבו אותה לרוכבי אופניים בלבד.
כמו לממש סמל.
להיכנס אל מעבה האדמה, לעבור את ההר, להיכנס בצד אחד בלי לדעת איפה אני יוצאת, יש אור חלש בקצה המנהרה, אני רוכבת אליו, בלי לדעת לאן.
יש לי את האור הרחוק, ואת הקו הקרוב, וכל מה שצריך הוא להתקדם, בלי לדעת בדיוק לאן אבל להמשיך להתמיד.
אני מתקדמת.
עולה לי השיר של אריק איינשטין, פנים טובות בתוך החשכה, אני אפילו לא יודעת למה, ואני שרה אותו בקול, במעבה ההר הירושלמי.
בסוף, חזרנו אל ההתחלה. וקצת לפני הסוף, ישבנו להתבונן בעמק הזה, שבין מוצא מבשרת ובית זית.
גיל ויפעת הקשיבו לשיר שנירי הקליטה. יפעת הוציאה תמר. יכולנו לדבר אמת.
אומרים שאי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים. הנהר וְהַחוֹצֶה משתנים כל העת. ירושלים שלי השתנתה ללא הכר, וגם אני כבר לא אותה ילדה בצומת הגבעה הצרפתית. אבל היה כל כך נעים לחזור אליה, לסיבוב, לראות אותה דרך הגבולות שלה, הָרֶיהָ הקסומים, ובתוכה, להיות אתה בשלום.
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה