בבית ביאליק ציינו השבוע מאה שנה להיוולדו של יהודה עמיחי, שהוא ה משורר שלי. ישבנו בחצר באביב התל אביבי, ושמענו משיריו, מִדְּבָרִים שדיברו עליו. ארז ביטון, סיפר סיפור שנגע בי במיוחד. הוא סיפר שפעם יהודה עמיחי והוא נסעו ביחד במונית בחזרה מערד לירושלים דרך ים המלח. והוא ביקש מיהודה עמיחי, שיספר לו איך נראה המדבר. יהודה עמיחי שתק ואז נתן לו יד. והם המשיכו לשתוק. ואחרי זמן מה ארז ביטון אמר לו שנדמה לו שהוא מבין. ואחר כך הוא כתב: יָדְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת סִרְטְטָה לְפָנַי נְאוֹת מִדְבָּר יָרֹק עַל יָרֹק. כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים יָד נוֹגַעַת בְּיָד עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ אֵלַי גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר וּפֶלֶא הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר. (ארז ביטון, להגיד מדבר) ויהודה עמיחי, בלי לדעת על חברו, כתב על אותה הסיטואציה בדיוק: פַּעַם נָסַעְתִּי לְאֹרֶךְ יָם הַמֶּלַח עִם מְשׁוֹרֵר עִוֵּר. רָצִיתִי לְתָאֵר לוֹ אֶת הַמַּרְאוֹת וְשָׁתַקְתִּי. הוּא רָאָה הוּא הֵבִין. אז הבלוג הזה ינסה לדבר בשתיקה. לתת יד. אנסה לשזור בו מילים שאני אוהבת, של המשורר שאני אוהבת. שחוגגים לו עכשיו מאה שנה. להולדתו. ליהודה עמיחי. כמו החוט שעליו אני רוצה לכתוב הפעם, חוט הזהב של הכפתן הכחול.
הסרט המעולה של הבמאית המרוקאית מרים טונזנאי. למן הרגע הראשון, נרקמת איזו עדינות, איזה רוך, שפועל עלי, עוד לפני המישור העלילתי. משהו במישוש של הבדים, או בצילום האיטי, או בדמויות החזקות של שני הגיבורים, החייט חאלים, ואשתו, מינה.
העלילה מגוללת את סיפורם של מינה וחאלים, הוא חייט מאסטר, והיא מנהלת את החנות שלהם, סוחרת בבדים, ומנהלת את המשא ומתן עם הלקחות. ממש בתחילת הסרט אנחנו רואים אותו הולך אל החאמם, ושם כך אנחנו מבינים, מאחורי דלת סגורה, הוא מקיים חיים נוספים. שיש לו סוד.
מִבַּחוּץ אֲנִי חָלָק וְשֶׁקֶט וָחוּם הָעוֹלָם אוֹהֵב אוֹתִי אַךְ שְׂעָרִי עָצוּב כְּגֹמֶא בַּבִּצָּה הַמִּתְיַבֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת כָּל הַצִּפּוֹרִים הַנְּדִירוֹת וְיָפוֹת הַנּוֹצָה נָסוֹת מִמֶּנִּי (אמי אפתה לי את כל העולם, עכשיו ובימים האחרים)
כשיש סוד שנשאר מאחורי דלת סגורה, הצופה מוזמן להשלים את הפערים בעצמו. וכבר שם מתחיל להיבנות בתוכי הסיפור, ובתוכו עוגני ההזדהות, והאהדה.
אל הזוג הזה מגיע שוליה, יוסף, ונראה שמיד נרקם משהו בינו לבין החייט. ונראה שגם מינה מבחינה בכך, כי היא מתנכלת לו. והאהדה שלי נעה כל העת, בין אשת החוק, למושא התשוקה.
לאורך העלילה, עובד החייט על הכפתן היפה ביותר שעד כה הוא עשה, כפתן כחול משוח בחוט זהב, אותו הזמינה אשה מהחברה הגבוהה. זה לא נשאר בנאלי. ככל שמתקדמת העלילה נוספים יותר ויותר פרטים שמשנים בכל פעם את ההבנה של התמונה הגדולה. כמו העיטורים שמרבדים את הכפתן. הכפתורים, הדוגמא, והדיוק. שירת האהבה, הופכת להיות קינת הפרידה.
פַּעַם אַהֲבָה גְּדוֹלָה חָתְכָה אֶת חַיַּי לִשְׁנַיִם. וְהַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן מַמְשִׁיךְ לְפַרְפֵּר בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּנַחַשׁ קָטוּעַ (פעם אהבה גדולה, מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול)
מסתבר שהיא חולה בסרטן, שחזר, ונראה שהפעם היא לא ממשיכה להילחם. הם נאלצים להיפרד. וכמו שקורה פעמים רבות, ליד הפרידה נפתחת אמת.
הדבר המרתק בסרט הזה, הוא העומק הרגשי של הדמויות הללו. בין בני הזוג יש אהבה גדולה ויציבה. חרף הנטיה המינית שלו. הוא אוהב אותה מאוד, היא הסלע האיתן של חייו. בשלב מסוים הוא מספר ליוסף שאמו מתה בלידתו, וכי אביו נטר לו על כך, ומינה, היא הראשונה שאהבה אותו ונתנה לו תוקף לחייו. היא הבטחון שלו. אולי כשהיא מתה, היא כמו יולדת אותו מחדש, מאפשרת לו לצאת אל העולם, הפעם עם מטען של אהבה. והיא אולי נפרדת מהתפקיד שלה. מהאישה שהסתפקה ולא הייתה מסופקת. שווה בכל זאת לחיות בעולם, חרף או דווקא בגלל הניגודים שלו. למשורר אין מילים, אז הוא נותן יד, לעיוור אין תמונה, אבל היד המושטת עוזרת לו להבין. וּבְתוֹךְ אִי הַשֶּׁקֶט לָן קֵינָן הַשֶּׁקֶט. בִּזְמַנִּי, בִּמְקוֹמְךָ.
יהודה עמיחי, בראיון האחרון שלו עם אבירמה גולן, מקריא את 'באהבתינו' ויהודית רביץ שרה.
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה