מסע לגיבור

לארמונות הילדים שבונים בחול, יש בדרך כלל ארבעה פתחים. מתחילים לחפור ולהוציא את החול, עד שנפגשים פתאום באמצע. מנהרה אחת מובילה לשנייה, האצבעות נפגשות עם עוד אצבעות.

מהחדר שלה, שפתח את הדרך לנשים לכתוב ספרות, מובילה מנהרה אל החדר שלו, חדר משלו, הסרט החדש של מתן יאיר.
העלילה עוקבת אחרי נער, אורי שמו, בשנת לימודיו האחרונה בתיכון. הוריו של אורי נפרדים. אמו עוזבת את חדר ההורים, ועוברת לגור אתו, בחדרו, הם ישנים במיטה אחת. אביו עוזב את הבית, מנתק עמם קשר, אך משאיר להם כלב, שמחרבן להם בסלון.
הסרט נפתח במבחן בגרות בעל פה באנגלית, וכבר שם נזרעים הדימויים שילוו את העלילה: המילים חוזרות למשמעותן הראשונה, הבגרות היא מבחן שיש לעבור אותו והוא מתרחש בשפה שהיא זרה, השאלה האם הורים צריכים למות כדי שהילדים שלהם יוכלו לגדול ולצמוח ולהתפתח, היא מוקש, כי המבוגרים 'לוקחים את זה אישית'.  
זה סרט נפלא, יש לו קצב פנימי, המשחק מעולה. נגעו בי ירדן בר כוכבא, שמשחקת את האם, דרור קרן שמשחק את המורה, וגלעד לדרמן שמשחק את הנער.

השלב הזה של סוף התיכון, צו הגיוס, הנסיעה לפולין, משתקף פעם אחת בסיפור חד פעמי של נער אחד, אבל אולי גם אומר משהו על החברה שלנו, שמאיצה את ההתבגרות והנפרדות, בצורה כמעט אלימה.
המורה להתעמלות, מקבל את כרטיס הכניסה שלו לחברה, מהוצאת השכבה לפולין, לטיול השואה. כדי לשרוד צריך לשתוק, להוריד פרופיל, הוא אומר לאורי. היחסים אתו, נעים בין המישור האישי, שבו יש אכפתיות הדדית, לבין המישור הקבוצתי שבו נכנסת המציאות, עם הבגידות שהיא מזמינה.
כשהתיישבתי לכתוב את הבלוג, גיליתי שהסרט מבוסס על ספר, של הבמאי, מתן יאיר. ולמזלי, הוא היה על המדף בספרייה שלי, בית אריאלה.

הספר כתוב מעולה. קראתי אותו בנשימה אחת. הוא הזכיר לי את אהובי, אהרון, מספר הדקדוק הפנימי. גם במוסיקה של הטקסט, וגם בשאלת הגדילה. שלא כמו בסרט, בספר הנער בן שלוש עשרה. מעברו השני של גיל ההתבגרות. היועצת של בית הספר, אתה הוא נפגש באופן קבוע, מציעה לו לכתוב יומן,  ובפגישות הוא מקריא לה את מה שהוא כותב. מעניין ביותר לקרוא ברוח הימים האלה על מלחמת המפרץ שהקימה בהלה, והכניסה אזרחים לחדר אטום בשל טילים שנורו לכאן.
מרתק לחשוב שאותו איש עשה את שתי היצירות הללו. שאלתי את עצמי מה הוא הרגיש שהוא לא מספיק אמר בספר, או מה הוא רצה לשנות.
כך נפגשות להן האצבעות. אבל כזכור, יש ארבע כניסות.

בערב הלכנו לראות את חתונה מאוחרת, הפקה של תיאטרון באר שבע עם הבימה.
חשבתי שיהיה קשה להיכנס לנעליה הגדולות של רונית אלקבץ האגדית. או לנעליו של מוני מושונוב, שעושה שם תפקיד אדיר, או לחינו הקסום של ליאור אשכנזי. ראיתי שוב את הסרט, (שמשחק עכשיו בנטפליקס) על הרווק בן ה 32, בן למשפחה גרוזינית, שהוריו רוצים לשדך לו אישה מתאימה, כלומר להם, כלומר בת עדתם, ואילו הוא מאוהב במרוקאית גרושה עם ילדה, רחמנא לצילן.
ההצגה צלחה ביותר את האתגר. בכל הרמות. עשתה דבר עם הסיפור. בנתה לו חדר משלו.

חומרי החדר מתחילים במוסיקה, שהזכירה לי את המקהלה היוונית. שלושה נגנים, מחליפים כלי נגינה, ומהווים פעמים רבות חלק מהשחקנים. הלהקה יוצרת מסגרת גם ברמת העלילה שאותה היא מתקדמת, אבל גם במובן של הקונבנציה, בחתונות יש תזמורת.
דומה שכל השחקנים הם חלק מהעדה הגרוזינית, וצביקה הדר ואסתי זקהיים מעולים כל אחד בעצמו וגם בכימיה הנהדרת שיש ביניהם.

חתונה היא חיבור, איחוד ניצחי בין שני אנשים. אבל בסיפור הזה, החתונה, וחיי הנישואין, הם חיבור נטול רגש של תשוקה, או אהבה, בסיפור הזה חתונה היא פרוצדורה משפחתית, מילוי שטחי של פער חברתי, אפילו לא הפוגה של בדידות.
הוריו של זאזא, דובי, רוכשים לו חדר משלו, אבל הם אוחזים במפתחות שלו. ואכן, הדימוי של המפתח הנשכח בתיקה של האם, מתפקד כדימוי חזק, ומעלה את השאלה אצל מי נמצא המפתח לפתור את החידות או הקונפליקטים המתעוררים. בשלב מסוים ההורים נותרים מחוץ לביתם, בשל אותו המפתח. אולי זה רמז על מאבק הכוחות שיש בין הדורות, או על מאבק הכוחות המתחולל בלבו של הגיבור, בבחירה שבין אהובתו להוריו, או לאמו ליתר דיוק.

הגיבור של הספר והסרט חדר משלו, חולק עם אמו חדר. באופן מטאפורי, על מנת שיוכל לעמוד בבחינה של ההתבגרות, הוא צריך להוציא את אמו מחדרו. אולי זאת עבודה יותר קשה כשמדובר באמא כואבת, או לא אהובה. אבל הוא צולח את המעבר והולך לבדו אל הים. זאזא הגיבור של חתונה מאוחרת, אינו מצליח לפרוץ את המעגל הזה. הוא נשאר תלוי כלכלית ונפשית בהוריו, ודבק בסופו של דבר, על אף השכלתו, בנורמת העדה שלו: "לא יפה אישה גדול גבר קטן".