מסע לגיבור

לפעמים יש ימים כאלה. מיוחדים. הפעולות הן אותן הפעולות, העולם הוא אותו העולם, אני היא אותה אני, ובכל זאת , אין זה כך. יש ימים עם נועם במגע עם העולם. האוויר של ההליכה בבוקר, הירוק של העצים בפארק, המים של הים, הדרך שקרני השמש נוגעות, איזה שיר שמושר בתוך הראש, כאלה דברים.
ביום הפעילות הזה, נסעתי עם ההורים שלי ליפו, בלי לדעת לאן. היינו ילדה עם הורים, והורים עם ילדה, הם היו רק שלי, ואני הייתי רק שלהם, ובתוך השיטוטים שלנו הגענו למוזיאון של אילנה גור. (שהם הכירו ואני לא)
אילנה גור הייתה ילדה דיסלקטית, ובגלל שהיא לא כל כך הצליחה ללמוד בלימודים הרגילים, היא מצאה לעצמה דרכים אחרות לבטא את עצמה.

המוזיאון הוא בית בסמטת מזל דגים, והוא עצמו, האופן שבו הוא מעוצב, פרטי האמנות המוצגים בו, והדרך שבה הם מונחים זה ליד זה, מקומת הקרקע ועד המרפסת, דרך המדרגות, כולו מזרים בדם תחושות של יצירה, של יצר ושל יצירתיות. יש ריבוי של חפצים, ופרטים, הרבה עבודות שלה, אבל גם הרבה אמנים אחרים.

בערב הלכנו לראות את הסרט אנטומיה של נפילה.

סיפור העלילה מתרחש בכפר נידח בצרפת. איש אחד ואישה אחת וילד אחד. הם שלושה אנשים, ומשפחה אחת. ויום אחד, האבא או הבעל או האיש, נמצא מת בפתח הבית, מוטל על השלג.
ומכאן מתחילה חקירה, שמתחילה מהגורמים שבחוץ – המשטרה והפרקליטות שממליצה על משפט.      
משפט הרצח, מלמד אותנו על חיי הזוג, ועל חיי האיש והאישה, ועל חייהם כהורים, והיחסים שיש לכל אחד מהם עם בנם. זה דימוי חזק בעיני. לבחון את הזוגיות באולם בית המשפט. לבדוק מה נרצח כשיש יחסים. מה לא מצליח, ובאשמת מי. המשפחה, הזוגיות, ההורות, עומדים כולם למשפט.

מטאפורה נוספת שמאוד נגעה בי קשורה בשפה. האישה היא גרמניה במקור, והאיש הוא צרפתי  והיא מאלצת אותם לדבר באנגלית. זהו העמק השווה שלהם, כך היא אומרת. יכול להיות שכך נתפסת לפעמים זוגיות. כמו ויתור הדדי על שפת האם. וכך במקום שכל אחד יביא אתו את השפה שלו, ויעשיר את השני, נוצרת שפה שלישית, שהיא תמיד רק תחליף של המקור.
האישה היא סופרת, מצליחה, והאיש לא מצליח להיות סופר, וזה עוד שיכבה עמוקה של הסרט המדהים הזה. היחסים שבין המציאות לבדיון, ובין הבדיון למציאות. מה עושים בשביל ספר טוב, ובשביל סיפור טוב, ועל מה נשענים כדי שהוא יגיע.
אבל יותר מהכל, טלטל אותי הסיפור של הילד.
אולי כי בסוף תמיד הילדים משלמים את המחיר על המריבות של ההורים שלהם, הופכים להיות קצת הורים בעצמם, של ההורים הרבים שלהם, ויש משהו בלתי נסבל במחשבה שילד צריך לחשוב מה להחליט במשפט של ההורים שלו. יש משהו בלתי נסבל שילד צריך להחליט בין אמא שלו לאבא שלו. זה הזכיר לי את המלט. ואולי בגלל זה הייתי כל הסרט במתח שמשהו עוד יותר רע עומד לקרות לילד הזה.

האיש שלי אמר שהילד צריך להחליט בין המתים לבין החיים. אולי ילד שאבא שלו מת, מפחד להחליט על החיים, כי הוא חושש שאם יבחר בחיים, הוא ישכח את המתים.

המחשבה הזאת היכתה בי, כי השם של הספר שקראתי השבוע הוא, מישהו נפל. ועד שהוא אמר את זה לא שמתי לב למילה הזאת. נפל. זה הספר הראשון של חגי ליניק, שהוא קובץ סיפורים, ובתוכם הסיפור המופתי, מישהו נפל. הסיפור מסופר מנקודת המבט של ילד, שאחיו הבכור נהרג בצבא, הוא עצמו האח השישי, הצעיר ביותר, שלא הכיר את אחיו, אך מושפע מאוד מהמוות שלו, שכמו המית את הוריו, ובעיקר את אמו. אני מצטטת אותו כאן, כי הוא אומר את עצמו כל כך יפה, וחבל שאקלקל לו:

אני חושבת עכשיו על המשפט הזה שנפל זה מישהו שמעד ואיבד את שיווי המשקל בהקשר של פרויד שמדבר על המאבק בין יצר החיים, התשוקה להכניס אל תוכנו עוד ועוד, ליצר המוות, לא רק במובן ההרסני שלו, אלא דווקא במובן של זה המבקש להגיע אל השקט, ה'דוממות'. ועל האיזון ביניהם. ועל הפרתו.
ואיך נעשה שבאיזון הזה, יגבר קצת יצר החיים, על יצר המוות, איך נעשה שהתפיסה של הטוב בעולם תעלה על הרע שבו.