מסע לגיבור

כל אמא יודעת את זה. ומי שעוד לא הייתה אמא, יש לה אמא, כך שגם היא יודעת את זה. יש שלבים. מהרגע הראשון, כל הזמן יציאות וכניסות.
לבית הילדים, ולגן, לבית הספר, לטיול של הצופים, למחנה קיץ כרשגדית, לשנת שירות, לצבא, והינה הגענו לטיול הגדול.
כל אמא שהתגרשה מאבא יודעת את זה יותר. יציאות וכניסות. לכאורה התרגלה לזה כבר. עברו הרבה שנים.

הלכנו לראות את הסרט הנפלא בתי אהובתי. בתי אהובתי ואני.

עלילת הסרט מתארת אב שמגיע לבקר את חבר ילדותו שלוקה בלבו, בפריז, והוא מתארח אצל בתו, לה תינוק צעיר ובעל, וגם, כך מסתבר מאהב שלא אוהב.
ששון גבאי, ואלברט אילוז משחקים שם ביחד בצרפתית, יחד עם אוולין הגואל, ונותנים הצגה של קולנוע במיטבו. ששון גבאי הוא פשוט עילוי. יש לו ניואנסים כאלה, מצמוץ בעיניים, חליפות טובות, ורגישות כזאת.  אז כשמעון אוחיון, הוא אוהב אותה את בתו. אוהב אותה, ומבין אותה, ויחד עם זאת, הוא לא מכחד ממנה דבר. הוא מדבר אתה, ישירות, ממתין עד שהיא מוכנה לדבר אתו, ומסכים ללכת אתה רחוק. בשבילו, רחוק מאוד. הסרט הזה שואל שאלה שנוגעת בכל אחד, כשהוא הורה, או כשיש לו הורה. איך משלבים בין ה'אמת' שלי לאהבה שלי. איך מדברים אחד עם השני בלי לבלוע ובלי להיבלע. שני אנשים. הורה וילד. פעם תורי ופעם תורך לאהוב.

השילוב הזה של אהבה ואמת הוא שילוב נדיר ביותר, ובעיקר כשהוא מאוזן. כשהוא הולך לצד אחד יותר מידי, הוא לוקה או בגוננות יתר או בשיפוטיות. רק במידה הנכונה, הוא הופך להיות העוגן של ההורות. המגדלור.

אחר הצהרים הלכתי לראות את הגברת הראשונה. ההצגה על גולדה. מזמן לא הייתי בהצגה כל כך מעולה.
היא עשויה טוב. יש בה שילוב נכון של תנועה בין הרבה ומעט, הרבה שחקנים בבת אחת נעים או עומדים, לעומת סצנות אישיות, פרטיות, יש בה רעש ושקט, חלקי שירים מהתקופה, וקשה להאמין שהטקסטים הנאמרים בה, נאמרו לפני חמישים שנה, ולא נלקחו מחדשות היום הזה. ליאורה רבלין צריכה לקבל פרס מיוחד על התפקיד הזה.

אבל זה, לא העיקר בעיני. מה שנגע בי, וריגש אותי כל כך, היא היכולת לראות את המורכבות. והיכולת הזאת מתאפשרת באמצעות הדמות של בתה של גולדה, חנל'ה, אותה משחקת באופן מופתי, מאיה מעוז. חנל'ה מגיעה מהקיבוץ להיות עם אמה בשעותיה הקשות. והיא, לא מכחדת מאמה דבר. היא היחידה שאומרת לה את כל האמת, גם כשהיא קשה, גם כשהיא נוראית. ובאותה המידה היא אוהבת אותה. אהבת אמת. תעשה בשבילה כל דבר. יש לה אתה חשבונות אישיים, ויש לה אתה חשבונות לאומיים. על שניהם היא לא מוותרת. ויחד עם זאת, היא נשארת אתה בשעותיה הקשות, דואגת לה בבריאות ובחולי.
אני לא יודעת אם מוטי לרנר התכוון לכך, הרי הם העלו את ההצגה ממש לפני השביעי באוקטובר, אבל בשבילי, זה היה כל כך משמעותי. להתרגש כל כך מאמירת אמת. זה היה שונה. לא שוב פעם לדבר רק על ההפקרה של דדו. יש כאן דיון אמיתי על דמות המנהיגה. דיון שנראה כל כך רלוונטי. יש בהצגה דמות של מפגין, סרן אשכנזי, שאומר לה, לגולדה, שאם הם לא יערכו חשבון נפש אמיתי, גם מנהיגים בעתיד ימשיכו לנהוג כמותם. ואני חשבתי שנותרנו חסרים משניהם. נותרנו ללא אהבה, וללא אמת.
התרגשתי מהקשר הזה האנושי של אמא ובת, בזירה כל כך קשה ואכזרית. בזכות הקשר הזה, יכולתי לחבור למשהו אנושי. יכולתי להבין אותה, את גולדה, להבין את נקודת המבט שלה, להאמין לה שהיא התכוונה לטוב. ולהבין גם שהיא טעתה. וגם שלמה את המחיר. בהרבה זירות.
חנל'ה וגולדה הזכירו לי שהורות לפעמים היא דו כיוונית. בימים עם ראות טובה במיוחד, גם הילדים שלי, הם לפעמים המגדלור שלי. לפעמים בזכותם אפשר לעשות דברים, שלבד אולי קשה יותר לעשות. כמו בספר שקראתי השבוע, הלבד הגדול.

בספר הספרים, האיזון הזה ההורי, בין אהבה ואמת, נוכח בין אלוהים לנבחריו. את כל הנבחרים הגדולים של אלוהים, אהובי נפשו, כמו אבא טוב, הוא מעמיד מול האמת הגדולה. משה ודויד ושאול, משלמים את המחיר על הטעויות שלהם. ומהצד השני,  אברהם ביום עם ראות מיוחדת מתווכח על האמת שלו, ומבקש לא לספות צדיק עם רשע. האמת הנוקבת יכולה לעיתים להרתיע, היא מזמינה עימות, שבחסות האהבה, או הדאגה, מפחיד לפגוש אותו. אבל העיקר, כמו שנאמר, לא לפחד כלל.