מסע לגיבור

לפעמים יש לי צורך. לעצור. לשאול רגע.
נגיד שאני הולכת להצגה על הומואים, אני שואלת את עצמי, מה הם מייצגים בי.
ואחר כך שאני הולכת לסרט על פילגש, אני שואלת את עצמי על הפילגשות שלי. אני מתכוונת, לא במובן הקונקרטי. אני מתייחסת לַשֵּׁם כמו רעיון.
ולפעמים, כשהאמנות טובה, היא מצליחה לנסח לי משהו בתוכי. וזה עושה לי הרגשה של התרחבות.

וגם יום הפעילות הזה, הוא לא רק יום רביעי שאני עושה בו כך או אחרת, הוא הפך להיות רעיון בתוכי. רעיון של חופש, של מתנה, של יחד, ולבד, ומותר להגיד, להיות בעד עצמי.

הלכתי לראות בטרום בכורה את הפילגש. הסרט המצוין של מעיין ריף. דאנה אבגי ואניה בוקשטיין יוצאות מן הכלל. עלילת הסיפור פשוטה לכאורה. איש אחד מת במפתיע. הוא במאי תיאטרון. יש לו אישה אלגנטית ויפה וגם פילגש יש לו. והיא, לא אלגנטית ולא עדינה, היא דווקא מחוספסת. פגיעה. שולית. היא מלבישה בתיאטרון שלו. יש להם רומן ארבע שנים. הסרט מתאר את ימי השבעה בבתו של הבמאי, ואת מערכת היחסים שנוצרת לפילגש במהלכה עם מקורביו: אשתו, אחיו, אמו הדימנטית, וגם עם אנשי התיאטרון בהצגה שממשיכה חרף לכתו של הבמאי.

האמנתי להן. לשתיהן. יש משהו מכמיר לב בדיאלוגים השקטים שלהן, האיטיים, יש מתח שטומן בחובו הסוד, והרבה מטאפורות מקסימות כמו למשל הרצון של המלבישה לתקן לאישה החוקית את הקריעה של השמלה, ולהשתמש בה לצרכי ההצגה. הייתה לי מחשבה שפילגש, הוא כמו בית דו משפחתי. בניין אחד לשתי משפחות. זה לקח אותי למחשבות על חלופות. אלטרנטיבות. יש חלופה שהיא במקביל, ויש שהיא במקום. השתעשעתי במחשבה, שהיום פעילות הוא הפילגש לעבודה שלי.

למשל בסרט נשארים לחג, יש סיפור של חלופה, במקום.

איש אחד שאין לו איש, ואישה אחת ששכלה ילד, וילד אחד שהוריו לא איתו, נותרים בבית ספר לשמור אחד על השני בתקופת החגים. המורה הקשוח, המבשלת והילד המופרע הופכים להיות אבא ואמא וילד. זה תהליך קשה ומורכב, שלושה אנשים עם מעט אמון, מתקשים לשבת יחד. אבל הימים האלה מעבירים אותם חוויה משותפת. לכל אחד יש מה לקבל מהשותפות הזאת, כמו גם מה להפסיד. המון רגעים נפלאים יש בסרט, ובכלל תחושה מתוקה חמוצה של חמלה. הרבה מטאפורות מקסימות על נקודות המבט. כמו למשל: המורה הקשוח הוא פוזל, וזה הופך להיות כינוי הגנאי שלו. בשלב מסוים, שואל אותו הילד המופרע לאיזו עין כדאי להסתכל כשמדברים אתו. זאת שאלה מאוד אישית. אינטימית. עמוקה. אני הרגשתי שהוא שואל עם איזה חלק שלך, אני בעצם מתקשר. כי כשאני רואה אותך, אני לא יודע מי רואה אותי.  ולקראת הסוף, כשהם מכירים זה בזה, ויוצאים אחד להגנת השני, הוא גם עונה לו עליה.
אז לפעמים, החלופה של הבמקום, יוצרת אפשרות של בניה מחדש. אולי גם אנחנו נצליח.

בערב, נסענו לירושלים. היה במשכנות שאננים ערב שהשם שלו היה ומותר, ומותר לאהוב. שירים ויצירה בזמן המלחמה. באתי בגלל מיה קוסובר מפודקסט שאני אוהבת, 'שיר אחד'.
חשבתי שהולכים לדבר טקסטים. לאה גולדברג סטייל. ואז הסתבר לי שטעיתי. היה שם זמר שלא הכרתי. עמיר לב. והוא, שבה את לבי. יש משהו באיש הזה, כמו הגדרה לאלטרנטיבה. הוא שקט, ואיטי, יש לו קול בס שנכנס לך בווישט ללב, כמעט אומר את המילים שלו, ומלווה אותן בגיטרה. אני הצלחתי, וזה בכלל לא קל לי, להיות ממש איתו, אף על פי שלא הכרתי קודם את שיריו, פשוט הקשבתי לו. לא חיכיתי לאחר כך שיגיע שיר שאני אוהבת, כי בכל מקרה, אני לא מכירה דבר. קראתי את המילים של השירים שלו שהיו על המסך, וחשבתי, והרגשתי. והתרגשתי. מיה קוסובר מקסימה, היא שאלה והוא ענה, וסיפר על עצמו, על ההתפתחות שלו. וסיפור אחד שלו ממש נגע בי. הוא סיפר על פקק תנועה. כשאתה בפקק הוא אומר, אתה נוח לכעוס. יוצאות ממך מילים קשות, או קללות, יוצא ממך איזה אני נמוך. ואפשר להסתכל על הסיטואציה בצורה אחרת. כי אתה כבר שם, ואין מה לעשות עם זה, אז תנצל את הזמן לאיזו מחשבה. הרי לא סתם הלכת ללמוד, ואתה בן תרבות, לא בשביל לקלל מישהו שאתה לא מכיר באוטו שלו או שלך. קח רגע. תנוח. תחשוב מחשבה.
היה משהו בערב הירושלמי הזה. אין מה לומר. ייחודי.

פעם איזה מרצה אחד אמר לנו, שכל החיים אנחנו מנסים לחזור ולעלות על האוטובוס שהורדנו ממנו. אני חושבת שהוא התכוון לאמא שלנו, שאהבה אותנו כשהיינו תינוקות. מנקודת המבט הזאת, החיים שלנו הם חלופה לזמן ההוא, שאין לנו גישה אליו.
ואם כבר חלופה, אז כדאי לחשוב. לא לתת לחרדה לנהוג לנו באוטו. ותמיד לשאול את עצמנו, אולי יש עוד דרך להתבונן ולהבין את הסיטואציה.
יש אמרה כזאת, לכל אחד יש מחליף. ואני חושבת, אולי יש מחליף, אבל אין תחליף.

ועל ההצגה של ההומואים, הנפלאה, מלאכים באמריקה, נספר בשבוע הבא.