מסע לגיבור

"חוֹפִים, הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנָּחַל עָזְבוּ
עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל
חוֹל וְאֶבֶן.
וְהָאָדָם הוּא לִפְעָמִים
גַּם כֵּן
יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר נָטוּשׁ, וּבְלִי כּוֹחוֹת
מַמָּשׁ כְּמוֹ הַחוֹף". נתן יונתן

השבוע בתוכנית האהובה שלי, אחת פלוס חמש, דיברו על געגוע. ואני הרגשתי שהדלתות מנחשות אותי, ונפתחות לי מעצמן.
דברו בה על אברהם, שאומרים לו לך לך, ועל ביאליק עם הציפורה שלו, על לאה גולדברג עם שתי המולדות, וגעגועים של אהבה. רומנטית.
עלו בי השורות האלה, של נתן יונתן, וחשבתי על הלב השבור, ולא ידעתי של מי השבר, של החוף הנעזב או של הנחל שיבש, שנותר ממנו רק חול ואבן.
בגעגוע יש את גרעין הדמיון. אפשר להרגיש כאן את מה שהיה שם. בגעגוע אפשר להחזיק רגשות מהעולם הפנימי. להחיות מתים. ולו לרגע. בגעגוע יש ערגה אל העתיד. געגוע הוא מה שנותר לנו ובנו בכל מקרה. גם כשמישהו אהוב הולך לעולמו.

השבוע לא התקיים יום פעילות, ואת המילים האלה, אני רוצה לכתוב לזכרו של עמית בנארי, אחיו הגדול של האיש שלי, שעורר בנו כל כך הרבה השראה, שהלך השבוע לעולמו. בטרם עת.

הספר שהלך אתי השבוע היה מומו, של מיכאל אנדה. (אותו אחד של הסיפור שאינו נגמר) וגם הוא כנראה ניחש אותי מעצמי, או מעצמו.

זה סיפור מקסים. ושווה לחזור אל הסיפור על מומו, הילדה של אף אחד, בת בלי גיל, ילדה שיודעת להקשיב בתשומת לב, ולהיות. נוכחת. בהווה. יש בו עיסוק משמעותי מאוד בשאלת הזמן, השינויים ביחס אליו וכלפיו. וכך שח עם מומו, ידיד נפשה, מטאטא הרחובות בפו:

"לִפְעָמִים יֵשׁ לְפָנֶיךָ רְחוֹב אָרֹךְ מְאוֹד וְאַתָּה חוֹשֵׁב בְּלִבְּךָ, הוּא כָּל כָּךְ נוֹרָא אָרֹךְ. אוֹתוֹ לֹא תִּגְמֹר לְעוֹלָם, אַתָּה חוֹשֵׁב. וְאָז אַתָּה מַתְחִיל לְהֵחָפֵז. וְאַתָּה הוֹלֵךְ וְנֶחְפַּז יוֹתֵר וְיוֹתֵר. כָּל פַּעַם שֶׁאַתָּה מֵרִים אֶת עֵינֶיךָ, אַתָּה רוֹאֶה, זֶה לֹא מִתְמַעֵט כְּלָל- מָה שֶׁעוֹד לְפָנֶיךָ. וְאַתָּה מִתְאַמֵּץ עוֹד יוֹתֵר, מַתְחִיל לַחֲרֹד וּלְפַחֵד. וּלְבַסּוֹף אָזְלָה נְשִׁימָתְךָ, וְיוֹתֵר אֵינְךָ יָכוֹל. וְהָרְחוֹב עוֹדֶנּוּ לְפָנֶיךָ. כָּךְ אֵין לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר… לְעוֹלָם אֵין לַחֲשֹׁב עַל הָרְחוֹב כֻּלּוֹ בְּבַת אַחַת. אַתְּ מְבִינָה? יֵשׁ לַחֲשֹׁב רַק עַל הַפְּסִיעָה הַבָּאָה, הַנְּשִׁימָה הַבָּאָה, תְּנוּפַת הַמַּטְאֲטֵא הַבָּאָה. וְתָמִיד רַק עַל הַקָּרוֹב בְּיוֹתֵר… אָז יֵשׁ לְךָ הֲנָאָה. זֶה חָשׁוּב. אָז אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת מְלַאכְתֶּךָ כָּרָאוּי. וְכָךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת".

יהי זכרו ברוך.