מסע לגיבור

"דומני שכבר כתבתי כאן שעל אף היותי בעליה של הגינה הזאת על פי חוקי המדינה, אני מכיר גם בבעלותם של היצורים השונים שחיים בה. אבל אני דורש שגם הם ינהגו בי בצורה דומה. יכירו בי ובזכויותיי, ובעיקר בזכותי הבסיסית להתהלך בה בביטחון ולחזור הביתה בשלום. חיפשתי את קן הצרעות, ואחרי עוד עקיצה מרגיזה עד מאוד מצאתיו בחור באדמה…
מלחמה בקן צרעות היא מלחת חרמה, כלומר מלחמה שתוצאותיה בריחה לבלי שוב או השמדה גמורה של הצד המובס. לא מקפידים בה על כללי אמנת ג'נבה, לא לוקחים שבויים, לא חותמים הסכמים של כניעה, ובוודאי לא חוזי שלום – והסיבה פשוטה: אחרי מלחמה כזאת אין עם מי לשבת אל שולחן המשא ומתן.
מכל בחינה אפשרית הייתי הצד הנחות: אחד מול רבים, רגלי מול מטוסי קרב, דמוקרט שוחר חופש, ליברליזם וזכויות אדם, מול חברה טוטליטרית שחיי לוחמיה שלה נחשבים בעיניה כקליפת השום, קל וחומר חיי האויב. אבל דווקא משום כך ידעתי שאנצח. כי הצדק היה עמי, ואני מאמין שלמרות הצלחותיו המזדמנות של הרוע, בסופו של דבר הטובים מנצחים.

מאיר שלו, גינת בר, קן צרעות.

והייתה לי עוד מחשבה. עמוס עוז כתב את פה ושם בארץ ישראל כאיש חולדה. הדמויות שהוא פוגש בספר מדברות אליו כאל שליח הציבור הקיבוצי. אלא שאחר כך הוא כתב עוד ספר, סיפור על אהבה וחושך. בו הוא סיפר בין השאר איך הוא הרגיש בחולדה. הדמות הניבטת מפה ושם, שונה מאוד מהדמות של האיש בסיפור על אהבה וחושך. אולי זאת המשמעות של התבגרות. היכולת לפשוט את הקליפה, ולגעת בחלקים הפגיעים. לספר גם אותם.
עמוס עוז, כמו שאמר יגאל שוורץ, שוזר בסיפורו האישי את סיפורם של רבים מבני הדור שלו.
הוא הצליח להשתלב. כמו לכל שילוב, יש לזה מחיר.
אבל לא כולם הצליחו.

במוזיאון תל אביב מוצגת עכשיו תערוכה של שלום סֶבָּא . לגופם של דברים שמה.

הבן שלי אמר שזאת תערוכה עצובה.
זה סיפור על מישהו שלא הצליח. להשתלב.  
סֶבָּא נלחם במלחמת העולם הראשונה כגרמני בן דת משה, יצא למסעות לאסיה ולאפריקה מטעם עיתון גרמני, וב 1936 עם עליית הנאצים, עלה ארצה. שש שנים הוא לא צייר. הוא ניסה להשתלב פה. וכנראה שלא הצליח. הוא חזר לגרמניה.
יש משהו מקסים בקווים שלו, משהו מיוחד כל כך בתפיסה.
תראי, הוא אמר לי הבן שלי, בכל העבודות המבט שלו חיצוני. משהו משם, שלא הצליח להיטמע פה.

הסתובבנו עוד במוזיאון שרובו סגור, והגענו לתמונה של שמואל בק, המוצגת בתערוכה ששמה מרכז הכובד. רגשה אותי מאוד התמונה הזאת. וחשבתי שהיא מספרת את כל הסיפור של הזהויות שלנו. אלה שנכנסו לפרדס, ומה שקרה לכל אחד מהם, הגג החסר, לוחות הברית, הכתבים המגולגלים, הכבשנים, החצר האחורית, העשן שמזכיר את יום הדין מהעץ שעולה באש אבל גם האופק מאחור.

יש כניסות, יש יציאות, מפה ומשם. משם ומפה.
ועוד תפילה. שהלוואי שכבר יבואו. אולי צריך לשיר ביחד. חזק וברור. אולי ככה ניוושע.

הִנֵּה הֵם בָּאִים יָמִים שֶׁל שֶׁקֶט
אַחֲרֵי הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא
אֶפְשָׁר לָנוּחַ קְצָת עַל הַמִּרְפֶּסֶת
וְלֶאֱסֹף אֶת שִׁבְרֵי הַסְּעָרָה

הִנֵּה הֵם בָּאִים יָמִים שֶׁל שֶׁקֶט
כְּבָר שָׁכַחְתִּי אֵיךְ שֶׁהֵם נִרְאִים
אֶפְשָׁר עַכְשָׁו לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת
לִשְׁלֹחַ אֶל הָרוּחַ צִפּוֹרִים

הִנֵּה הֵם בָּאִים יָמִים שֶׁל שֶׁקֶט
נֵצֵא אֶל הַחַלּוֹן לִרְאוֹת
אִם כָּלוּ כְּבָר הַמַּיִם
אוּלַי כְּבָר יֵשׁ בָּאֹפֶק אֲדָמָה
זוּגוֹת זוּגוֹת
נֵצֵא זוּגוֹת זוּגוֹת
נַבִּיט אֶל הַשָּׁמַיִם
נְחַכֶּה בְּיַחַד לְיוֹנָה.

הִנֵּה הֵם בָּאִים יָמִים שֶׁל שֶׁקֶט
אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר אִבַּדְנוּ אֶת הַכֹּל
תֵּשֵׁב אִתִּי עַכְשָׁו עַל הַמִּרְפֶּסֶת
תִּבְכֶּה אִתִּי בְּיַחַד עַל אֶתְמוֹל

הִנֵּה הֵם בָּאִים יָמִים שֶׁל שֶׁקֶט
שְׁפנֵינוּ כָּאן בְּיַחַד עַל הָהָר
הַמַּיִם כְּבָר יָרְדוּ וְיֵשׁ גַּם קֶשֶׁת
אֶפְשָׁר לָקוּם, סוֹף הָעוֹלָם עָבַר.
ירדן בר כוכבא.

ועוד תזכורת אחרונה לעת הזאת, ולטו בשבט

"כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". דברים כ'.