מסע לגיבור

ביום הפעילות הזה נסעתי עם חברת ילדות אהובה שלי לסיור בבארי. בת הדודה שלה, שנולדה וגרה שם ובני משפחתה, ניצלו מהתופת.

הייתה לנו דרך לנסוע בה, שעשתה לנו זמן לדבר. חברתי חזרה בתשובה, שינתה את מיקומה על המפה הפוליטית, וזאת הייתה הזדמנות לשיחה, גם אתה, ועם חברה שבאה אתה, ועם אחותה הגדולה שכל כך הערצתי בתור ילדה. אני חושבת עכשיו על המפגש הזה, באופן סימלי, מה נפגש שם בשיחה שלנו, ומה לא. חוץ מהאהבה.

טיילנו בשבילי הקיבוץ. קיבוצים גם כשיש להם שמות שונים או מיקום שונה, יש דמיון ביניהם. יש להם תפאורה מארגנת כזאת. שבילים של בטון בין מדשאות ענק, עצים, ונוי מפותח, בתים עם חצר מסודרת, יפה, ריחנית. מראה של נחת.

הייתי בהשארת הספר שקראתי השבוע, "עד שתדעי לכתוב אהבה", של גבריאלה אביגור רותם. הוא מתרחש לא רחוק משם, בערבות הנגב, שהוא שם העט של הקיבוץ שבו היא גדלה – מפלסים, הסמוך לבארי, עם עזה הכלבה, עם המסתננים, הפחד והסכנה ועוד נשוב לכך.

ההליכה בשבילי בארי, הזכירה לי את הפסע הדק בין גן עדן לגיהינום. שביל אחד טובל בירוק שנראה לא פגוע והשביל השכן מוביל להרס מוחלט, חורבן, ושריפה.

מידי פעם עצרנו ליד בית הרוס, ושמענו את סיפור היושבים בו. הייתה לי תחושה שאין אפשרות עדיין לעכל את המידע. הדמעות שעלו בי חזרו למקומן, מי אני שאבכה כאן, אמרתי לעצמי. הם כאן, היו כאן בשעות הנוראיות ההן, חזרו כל כך מהר לבארי, ממשיכים לעבוד בדפוס, ממשיכים להחזיק בעוצמה עבורנו את הגבול הדרומי, מי אני שאבכה כאן בכלל.

ואז הגענו אל הבית שלהם. באומץ, בעוצמה בלתי רגילה, היא עמדה מול כולם וסיפרה את הסיפור שלה.

אישה קמה בשבת בבוקר, היא נוהגת לקום מוקדם, אז היא קמה בשש, וחותכת ירקות לסלט, ומכינה קרקרים. היא שמה אותם בתנור, ויש צבע אדום, אז היא לוקחת משחק, ונכנסת עם הילד שלה והאיש שלה לממד. אחרי חצי שעה בערך, מתחילות להגיע הודעות. היא מבינה שיש חדירה, אבל בטוחה שתיכף באים להציל אותה. שתיכף משתלטים על זה. היא עסוקה בקרקרים שלה. מבינה שאסור לה לצאת מהממד. ואז נופל החשמל, והיא שמחה, כי ככה הקרקרים לא יתקלקלו.

מאוחר יותר חודרים מחבלים לביתה. היא שומעת אותם. הם עולים לקומה השנייה והיא שומעת אותם מזיזים דברים. יש לה קשר עם שאר הילדים שלה. היא יודעת שהם בחדרי הצעירים. והם חיים. השעות נוקפות. הם עדיין בממד.

הילדה של האישה, שהייתה במקום אחר, מצליחה להיחלץ מבארי עם קצין של הצבא. ואחרי שיצאה, היא אומרת לקצין שהיא מכירה את בארי, שיש לה מפה של הקיבוץ, והיא יכולה לעזור לו לחלץ אנשים, ואת המשפחה שלה. והיא נכנסת שוב אל גיא ההריגה, בתוך הלחימה והיריות,  היא מראה לקצין איפה הבית. כשהצבא מגיע אל הבית שלהם, וצועקים צהל צהל, האישה לא מאמינה, ורק כשהם אומרים לה את שם בתה, שהוא שם ייחודי, נקטר, היא פותחת את הדלת, ומחולצת דרך החלון בשניות, בלי נעלים, עם האיש שלה ובנה.

מאוחר יותר חודרים מחבלים לביתה. היא שומעת אותם. הם עולים לקומה השנייה והיא שומעת אותם מזיזים דברים. יש לה קשר עם שאר הילדים שלה. היא יודעת שהם בחדרי הצעירים. והם חיים. השעות נוקפות. הם עדיין בממד.

העוול לא פוסח גם על הראשונה עצמה. עולם המבוגרים מתקשה להתמודד אתה. בקיבוץ מוציאים אותה מהכיתה. מנקודת מבטה, היא מרגישה מיוחדת, אבל לא אהובה. בסוף הספר כן מתחולל שינוי. נכנסת האפשרות של האהבה. מעבר לעלילה הסוחפת, כוחו של הספר הזה בשפה. השפה העברית שגם לה קרה נס, וגם היא חזרה לארצה. חזרה להיות מדוברת בפי ילדיה.

בדרך חזרה מבארי דברנו פוליטיקה. לא הסכמנו. דברנו. אכלנו בחומוס 38, החומוסיה המעולה של אחותה באשתאול. מה שבטוח שכמו שהייתה, עוד יש אהבה. ואולי את זה הכי חשוב לזכור. את השורש המשותף שלנו, האוהב. הפרטי והכללי. זה של ההתנדבות, של הנתינה הבלתי מסויגת שכמו התעוררה משנתה. זה שמוכן להסתכן ולמות אפילו האחד בשביל השני. שלא נשכח את זה. זאת האות הכי חשובה שקיבלנו עכשיו.

ואם באהבה.
בערב הלכנו לראות את היא. יצירה מוסיקלית של גון הלוי, לשירי סשה ארגוב. ארגוב. זה מתחיל בשורש, בראשית. אבל ממשיך ממנו. מסתעף. מתפרק ונאסף בצורה מעוררת סערה ורוגע בעת ובעונה אחת. גון הלוי חיבר יצירה מופלאה. הוא מנגן וחבורה של מוכשרים שרים ביחד ולבד, ולבד וביחד, בהרמוניה קסומה, את השירים הכי יפים בעולם. ואז כמו קיבלתי היתר לבכות. בכיתי כל הערב.        

אני חושבת עכשיו על היחיד, שמצליח לבטא את עצמו, ועל ההרמוניה שנוצרת בין יחידים שמסכימים לבטא את עצמם ביחד. ועלינו, כאנשים פרטיים, ועלינו כְּעַם שההרמוניה שלו נשמעה פתאום ברמה. ומה נעשה כדי לזכור אותה. איך נזכור ולא נשכח.

"אם עוד החושך רב.
ואין כוכב לי
ואם הים סוער
על תורן ספנתי הדליקי אמא
שושנה של אש".

רפאל אלירז מילים, סשה ארגוב מנגינה

מעלה כאן רצועה של שמע, שאני צילמתי, אליפלט הגיע להדרן.