הָעֶרֶב רַד, שׁוֹכְבִים הַחַיָּלִים.
כָּבוּ הַמְּדוּרוֹת, עוֹלֶה רַק אֵד עָשָׁן.
הַרְחֵק מֵעַל בֵּיתְךָ הַכּוֹכָבִים עוֹלִים,
כְּבָר בָּאָה עֵת לִישֹׁן יַלְדָּה, נִישַׁן.
לִישֹׁן יַלְדָּה, הַלַּיְלָה בַּחוֹלוֹת,
אַךְ בְּרָאשֵׁי עוֹלֶה מִין שִׁיר יָשָׁן נוֹשָׁן.
אֶפְשָׁר הָיָה לָשִׁיר אוֹתוֹ בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת,
אֲבָל עַכְשָׁו לִישֹׁן יַלְדָּה, נִישַׁן.
לִישֹׁן יַלְדָּה כְּבָר שְׁעַת חֲצוֹת עָבְרָה,
הַאִם לְיַד בֵּיתֵךְ פּוֹרֵחַ הַשּׁוֹשָׁן?
כְּשֶׁאֶחְזֹר, אָבוֹא לְךָ דֶּרֶךְ הַשְּׂדֵרָה,
אֲבָל עַכְשָׁו לִישֹׁן יַלְדָּה נִישַׁן.
נִישַׁן יַלְדָּה, עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי,
עַל הַגְּבָעוֹת סְבִיב עָלָה כְּבָר אוֹר רִאשׁוֹן.
בִּמְעִיל הַחַיָּלִים כִּסִּיתִי אֶת פָּנַי,
אוּלַי עַכְשָׁו נִישַׁן יַלְדָּה, לִישֹׁן.
הרחק בלילה. זהו שם השיר המקסים של יעקב שבתאי המופלא. זה אחד השירים האהובים עלי של אריק איינשטיין. מהתקליט הראשון של ארץ ישראל הישנה והטובה. חלק א'.
כי בשלוש וחצי בלילה, העירה אותנו הילדה שלי. האהוב שלה קיבל הפוגה. משתים בלילה עד שמונה בבוקר. עוד לפני שאני הבנתי מה קורה, האהוב שלי, כבר לבש ג'ינס וזרז אותי למהר. וככה נסענו לעזה. לכפר עזה. בשלוש וחצי בלילה. אלה הרגעים שנצרבים לעד בתודעה. אלה שבהם אנחנו יוצאים מעצמנו האחד לקראת השני. עוזרים לצמצם את המרחק של הלילה.
כשחזרנו עם הזריחה, היא שאלה אותי אם הנסיעה הזאת תהיה חלק מהיום פעילות.
איזו פעילות, חשבתי לעצמי, יכולה להיות יותר חשובה, מפגישתם של אוהבים.
כך התחיל היום של הלילה הארוך ביותר בשנה.
תוך כדי מחשבות, נזכרתי בשיר הזה ששמעתי בבוקר מול הים, כשחיכיתי שיפתחו את תערוכת הפופ אפ ארט שהחליטו לעשות לה עונה שנייה במלון אמפריאל.
חוויה יוצאת מגדר הרגיל התערוכה הזאת.
הייתה לי תחושה של יציאה מהעולם הזה וכניסה לעולם אחר, הלכתי אל תוך הצבעים העזים, בין חדר לחדר בבית המלון, ובכל חדר נפתח לי עוד עולם. היו לי מחשבות על אוטופיה, בדומה לרעיון אחרית הימים, ולשעה אחת אכן התמסרתי כל כולי והייתי בתוכה.
בסוף הייתה עבודה, עם משקפי מציאות מדומה. מאוד התרגשתי ממנה. עכשיו אני חושבת שבעצם, היא מחזיקה את כל הרעיון של התערוכה הזאת. המציאות של החדר, הקירות הצבועים בשחור עם פסים צהובים שיוצרים משבצות, מתפרקים, ונוצר עולם שבו יש ים אין סופי, וטירות, צמחים והרים, ואני עומדת למעלה ורק צריכה להסתכל מסביב אל האין סוף המקסים. ואז האין סוף מתפרק וחוזרים אל החדר עם המשבצות. אני חושבת עכשיו שזה דומה לתחושה של אושר, כמו הרגעים הקסומים שנמוגים בסופו של דבר אל היומיום.
וגם המחשבה שזה היה פעם בית מלון, שהסבו אותו למקום שעושים בו אמנות. היא סוג של אוטופיה.
וקצת כמו להרכיב את משקפי המציאות המדומה, הלכנו בערב של יום חמישי, לראות את שיחות על אהבות (ואי הבנות אחרות) של אנסמבל אספמיה, בהבימה.
זה ערב אינטימי, בטעם מעולה. הרגשתי כל כך קרובה אצל עצמי.
חברתי כאחות לי, יפעת, שהגיעה מהצפון לעשות אתי יום פעילות, אמרה אחר כך שהנקבוביות שלה נפתחו.
דליה שימקו, אייל שכטר ושי בן יעקב מקריאים את הטקסטים של אלכס אפשטיין. ושרים גם. ומדברים גם.
הטקסטים האלה, הקצרים, הגאוניים, מכים כמו ברק בקריאה ראשונה. אבל ככל שאני חושבת עליהם, או חוזרת לקרוא בהם, אני מגלה את עומקם, ובעיקר את האפשרות לברוא בהם עוד עולם. כי ספרות בשבילי היא מילוי הפערים. מילה אחת, שנחה ליד מילה אחרת, וברווח הנוצר בין שתיהן, נברא העולם.
ושלושתם מבצעים באופן כל כך אנושי גם את הקריאה, וגם את השירים, לפעמים הם מדברים על עצמם, מדברים מליבם, ועל ליבם. ואם כך, אולי באמת יש תקווה, ואולי עדיין, טוב הוא עולמנו, כמו שאומר אלכסנדר פן, אם אפשר עוד לפגוש איזה פלא בדוי.
אז נסיים בה, באגדה על התקווה. של אלכס אפשטיין. כך מתחיל הערב הנפלא הזה.
היה היתה תקווה שאיבדה תקווה.
היא יצאה לחפש את עצמה.
היא הגיעה לנהר היאוש.
אף־פעם לא תצליחי
לחצות אותי, אמר הנהר.
התקווה צעדה לאורך הנהר
עד שהגיעה לים הייאוש.
אף־פעם לא תצליחי לחצות אותי, אמר הים.
התקווה צעדה על שפת הים עד שירד לילה של ייאוש.
אף־פעם לא תצליחי לעבור אותי, אמר הלילה.
היא המשיכה לצעוד, עד שאפילו
את הכוכבים ברקיע כבר לא היה אפשר לראות.
התקווה עצרה סוף־סוף וחיכתה רגע.
ועוד רגע. או־אז הפציע
שחר.
ההודעה שלך נשלחה
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה