מסע לגיבור

"בירושלים זאת יבנה בית גדול, רם ונשא ובו יאָצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי. כל הספרים הכתובים עברית וכל הספרים בכל הלשונות המדברים על היהודים ותורתם. כל הכתבים והציורים הנוגעים אל חייהם או שצריכים לפי דעת חרשי צירים להתנהג בתוכם. הכל יאצר בבית הגדול הזה, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו וכל אשר לו לב מבין בספרותנו ורוחו שוקקה ושואפת לתורה ולחכמה ולדעת דברי ימי עמנו וחיי אבותינו."

כך כתב יוסף חזנוביץ, ממקימי חובבי ציון, בביאליסטוק, בשנת 1899.

עברו מאה עשרים וארבע שנים, והינה נישא הבית רום, ואוצר כל פרי רוח.

ביום הפעילות הזה עליתי שוב לירושלים.

לקחתי סירה, כמו שאומרת זלדה בשירה האהוב 'כל שושנה'. חציתי את ים האש.

הלכנו לסיור בספרייה הלאומית.

הסיור מספר את הסיפור של הבניין, שכשנמצאים בו אפשר ממש לחוש איך הרוח הופכת לחומר.

אני כל כך אוהבת כשהרווח הזה מצטמצם בין מה שנחשב רוח למה שנחשב חומר, והם מתערבבים להם ומגדירים מחדש את היפה.

מרשים בצורה בלתי רגילה לראות מקום כל כך נחשב. חשבו על כל פיסה ממנו. מהמבנה השבלולי שמזכיר את באר הידע, מהאבנים שחצבו אותם אחת אחת סתתים, ואין אבן אחת דומה לחברתה, ועוד ריבוא פרטים אדריכליים, עיצוביים, שנותנים את התחושה של ההוד וההדר הראויים למקום הזה.

בשעות קשות כמו שלנו עכשיו, אנחנו מחפשים נחמה במשהו, עוגן להיאחז בו. הטבע הוא עוגן כזה. הידיעה שהעולם היה וממשיך להיות נוסכת בנו בטחון. הים הוא אותו הים. וגם האקליפטוס על הירקון, וגם הרי יהודה שפושטים עכשיו את אדרת הקיץ הצהובה ומתכוננים ללבוש את גלימתם הירוקה. הספרייה הלאומית, היא סוג של עוגן כזה, אנושי. המילים שהיו כאן לפנינו ויישארו גם אחרינו.

הסיור מרתק, ומאיר את המחשבות הרבות שהוקדשו לבניין, אבל הרגע הכי מרגש בשבילי היה הצצה אל חומרים אינטימיים של גדולי הסופרים העבריים. שולחן מזכוכית ארוך וגדול, חשוך ושחור, על גביו לחצנים עם שמות, ובלחיצת הכפתור כמו מגרת קסמים מוארת יוצאת, עם הטקסטים המקורים, בכתב יד או בדפוס ועליו הערות בכתב יד.

למשל הטקסט המקורי של גרוסמן עם מומיק אהובי

או הליכה לקיסריה של חנה סנש

מכתב ההתאבדות של סטפן שוויג, לוי יהי של נעמי שמר, ועגנון עם והיה העקוב למישור, עם חלקי הטקסט שנשתמרו מהשריפה.

כל אלה ועוד יצאו אלי מתוך מגירת הגנזים של המילים שהיו לפני – המילים שעברו דרכי, ונגעו בי כל אחת בזמנה, ויהיו אחרי, לילדי, ולילדיהם. ובכך יש הרבה נחמה.

אם בשבוע שעבר שמענו את הביצוע של היצירות, השבוע נכנסנו פנימה. קיבלנו הצצה לתהליך היצירה.

הכתיבה, והמחיקה.

הקבוע והמשתנה.

הרעיון והמימוש.

הרוח והחומר.

וכמו באותו עניין, נפתח הסרט 'המאסטרו' עם מוטו של ברנשטיין עצמו:

"יצירת אמנות לא עונה על שאלות, היא מעוררת אותן; ומשמעותה המהותית טמונה במתח שבין תשובות סותרות"

הסרט מספר את סיפור חייו של לאונרד ברנשטיין.

ואולי המתח שבין התשובות הסותרות הוא עוד  צמצום  בין רוח וחומר.

ברנשטיין מדבר על הפער שבין העולם הפנימי, שבו נוצרת המוסיקה, שכשהיא נוצרת, אין צורך בכל אינטראקציה חיצונית במציאות, לבין העולם החיצוני, שבו היא מושמעת, ומבוצעת, ובה יש אינטראקציות חברתיות, חיצוניות, שזה למשל ניצוח.

המוסיקה והניצוח, כמו גם שאלת הזוגיות שעולה שם, המחירים שמשלם כל אחד מבני הזוג כדי לקיים אותה, המשמעויות של האהבה לסוגייה, והקיום של 'אני' בתוך ה'אנחנו'. הוא ביסקסואל, ויש ביניהם חוזה. הסרט שעובר משחור ולבן לצבע מספר מה קורה לאורך השנים עם מן חוזה שכזה, לכל אחד מבני הזוג.

זה סרט מעולה למי שמסכים שיהיה קצת לאט, למי שנהנה מהמוסיקה עצמה, ולמי שמוכן להסתכן שלא הכל מסתיים בסוף טוב.

אלי, כותבת חנה חנש. רק פעם אחת. לא פעמיים. שלא יגמר לאולם. הטעות בעברית. המילים מנוקדות. אינטימיות חדשה נוצרת ביני לבין הטקסט המיתולוגי, והחידוש הזה יכול ליצור פרשנות חדשה. כי פתאום אני קוראת את השיר הזה, שהושר על שפתי פעמים כה רבות, בקשר הזה בין החומר, החול על שפת הים, דרך הים הברק והשמיים, שהם בין החומר לרוח, לבין הביטוי הרוחני של תפילת האדם.

ועוד תפילה אחת

בספרייה יש מיצב מרגש, בו על כיסאות הניחו את תמונות החטופים, עם ספר שמחכה לכל אחד מהם.

נתפלל כל העת לשובם.