"דווקא שעה קשה זו, שאין לדעת כמה תימשך, ואם לא תהיה בעתיד עוד יותר קשה – דווקא שעה קשה זו היא בשבילנו שעה של התרכזות בעצמנו, של הסתכלות פנימית וחיצונית, של ‘נחפשה דרכינו’ – של הכשרת הקרקע לתחייה לאומית וליצירה לאומית. אין מורה ואין מחנך כייסורים גדולים, כצרות גדולות, ועלינו רק להיות תלמידים מקשיבים, לתת את נפשנו לדעת ולהבין את תורת מורנו הגדול, להבין את פירוש הייסורים ואת סוד הייסורים, כדי שלא יהיו ייסורים לבטלה. ובמובן זה גדולה, גדולה במידה שאין לשער, התורה היוצאת לנו מן המלחמה. זוהי אולי הנקודה היחידה, שאנחנו יכולים למצוא בה חיוב ידוע. קודם כל אנחנו רואים בה את עצמנו כמו בראי: יחידים, בודדים, יתומים, תועים איש לעברו; ומצד שני, המלחמה כשהיא לעצמה תורה גדולה בה, בייחוד במקום שמבקשים תחייה, חיים חדשים. המלחמה מרעישה, אבל יש בה הרבה צדדים, וכל אחד רואה בה מהרהורי לבו. רבים רואים בה, בעצם המלחמה, את סמל הגבורה, את סמל התפארה שבגבורה. אבל העיקר הוא, יש לחשוב, לא מה שיש בה, כי אם מה שיש לראות מתוכה. כי מתוכה יש לראות את הגבורה שבחיים, ויש לראות את הצער שבגבורה, זו המבקשת את תיקונה ואינה מוצאת ומוכרחה לצאת לבטלה ולבהלה. רואים אנו מתוכה כמה כוח, כמה גדלות, יש בחיים, גדלות עד לידי עירוב התחומים, או ביטול התחומים שבין החיים והמוות".
א.ד. גורדון מתוך בשעה זו.
את השורות האלה כתב א.ד. גורדון לפני מאה ושבע שנים. שווה לעצור רגע. וגם אם צריך, לקרוא שוב את השורות של האיש המיוחד הזה, שכותב כל כך יפה ובהיר. המילים שלו נראות כאילו נכתבו ממש כאן ועכשיו. לי הוא מזכיר את כיוון הרוח שלי, הוא מחזיר לשאלה הכי חשובה, לאור איזה ערך כדאי עכשיו ללכת. אפשר לקרוא בפרויקט בן יהודה עוד הרבה טקסטים מופלאים של איש העבודה, א.ד. גורדון.
יום הפעילות הזה יצא מגדר הרגיל.
כשהייתי בכיתה ה' היה לנו ספר לשיעור מולדת, שקראו לו המסע אל הקיבוץ. בספר המולדת הזה היו פרקים מיומנו של לייזר, שהוא בן העלייה השנייה, והוא עובד אדמה בעמק יזרעאל. הסיפור הזה כל כך נגע בי, שעד היום, יותר מארבעים שנה אחרי, אני זוכרת אותו. הוא סיפר על עבודת האדמה, שמפתחת שלפוחיות, סיפר על העייפות של העבודה שמביאה אתה מזור לגוף ולנפש. אני לא בטוחה שהמילה גאולה נכתבה שם בפירוש, אבל זה היה המסר שנחקק בי, גאולת האדמה, גאולת הארץ, גאולה הגוף והנפש.
זה תמיד נותר כרעיון יפה, כמעט מעולם לא מימשתי אותו. כמה גיוסים בהאחזות קדרון, ואולי יום או יומיים של עבודה במטע התמרים במצפה שלם. לא מעבר לכך.
אבל ביום הפעילות הזה, עבדתי בשדה. קטפתי שומר בניר משה.
לאיש שלי יש חבורה כזאת מהצבא. מילואים הם כבר לא עושים, אבל פעמיים בשנה הם יוצאים לטיולים בארץ, ויש להם קשר מיוחד. שנים אני שומעת עליהם. מישהו שהיה אתם בצבא, הוא חקלאי. מניר משה. והם התגייסו לעבוד אצלו. לקטוף שומר.
הפגישה שלהם רגשה אותי.
אלה פניה היפות של הארץ הזאת. אנשים שעברו משהו ביחד, והוא נשאר בהם. שמחת הפגישה שלהם, הבדיחות הקטנות, הדיבורים על הצבא, גאוות השריון, כאלה דברים.
כשסיימנו לעבוד ישבנו לאכול ביחד, והחלקאי סיפר לנו את סיפור השבעה באוקטובר שלו. אחר כך הוא אמר שהשומר חשוב לו, אבל יותר מכך, חשובה לו הנוכחות של מי שהגיע לעבוד. העובדה שמישהו יוצא מביתו, יוצא מגדרו, למען האחר, במקרה הזה למענו.
אני חשבתי על בריתות, ועל נאמנות. מה גורם לאנשים לקחת חופש מהעבודה שלהם ולצאת לעבוד בשדה של מישהו אחר. נזכרתי בשניים וחצי השבטים. בהיותם במדבר, מבקשים שנים וחצי שבטים, להישאר מעבר הירדן המזרחי. משה מסכים, אבל מתנה את הסכמתו בכך שהם ישתתפו במלחמה כשיהיה צורך. והם עומדים בהבטחה. ארבעים אלף חמושי צבא מבין שניים וחצי השבטים, עוברים עם שאר בני ישראל את עבר הירדן, ונלחמים אתם ביחד עד להשלמת כיבוש הארץ.
וְלָראוּבֵנִי, וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי, שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה–אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, לֵאמֹר. זָכוֹר, אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, לֵאמֹר: יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם, וְנָתַן לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת. נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם, וּמִקְנֵיכֶם, יֵשְׁבוּ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן; וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם, כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, וַעֲזַרְתֶּם, אוֹתָם. עַד אֲשֶׁר-יָנִיחַ יְהוָה לַאֲחֵיכֶם, כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם-הֵמָּה, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם; וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם, וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ, אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּעֲנוּ, אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ.
וכשהם מגיעים אל הרגע, כמה פרקים אחר כך :
וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי-רְאוּבֵן וּבְנֵי-גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה, חֲמֻשִׁים, לִפְנֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה. כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף, חֲלוּצֵי הַצָּבָא–עָבְרוּ לִפְנֵי יְהוָה, לַמִּלְחָמָה, אֶל, עַרְבוֹת יְרִיחוֹ.
יהושוע פרק א' וד'.
זאת היציאה מן הגדר הפרטית, אל הזירה הציבורית. זה הסיפור של הזמן ההוא, וזה הסיפור של הזמן הזה. השייכות של הפרט אל הגדול ממנו. החוזה, והנאמנות.
ועוד ציטוט אחד של א.ד. גורדון.
כוכבי השמיים אינם קשורים זה לזה בכבלים וחבלים, ואיכשהו הקשר ביניהם חזק ואמיץ יותר מכל החבלים שבעולם כולו.
מסע לגיבור 
כתיבת תגובה