מסע לגיבור

יום הפעילות הזה התחיל בהפתעה.

בבוקר קיבלתי הודעת SMS על סרט של מוזיאון תל אביב.

מייד התיישבתי לראות אותו

מדובר בארבע סרטים קצרים שנעשו על מוזיאון תל אביב, כמיקרוקוסמוס של הלוך הרוח הישראלי, מבנה שהוא ייצוג של הלוך רוח תרבותי, שיש לו זיקות ושורשים. מודרניזם ומסורת, קדימה ואחורה, פנימה והחוצה.  

מוזיאון הוא מבנה. קירות, שעליהן תולים תמונות. ובכל זאת הוא הרבה יותר מההגדרה הפשוטה של מהו הדבר. ואני אוהבת סמלים ממשיים. יש לזה שם בספרות, קוראים לזה ריאליזציה של מטאפורה. וזה אומר שחלק מהמטאפורה חוזר להיות גם דבר במציאות. אמיתי לכאורה. אם יש דבר כזה אמיתי.

בעולם הנפש כשהפנטזיה קורסת אל המציאות קוראים לזה שיגעון. ואולי אמנות היא אחת הדרכים לתעל את השיגעון. להיות במרחב ביניים שבין מציאות לדמיון. לממש את הסמל.

הסרט הזה רומם את רוחי. אולי הוא הזכיר לי שיש אוויר בעולם. ורוח. לא רק בוץ ורפש.

הראשון, עוסק בהתחלה, בחזונו של מאיר דיזינגוף, ראש העיר הראשון, שהיה למעשה חזונה של אשתו, שנפטרה בטרם עת. הוא בנה את המוזיאון בביתו, תרם מכספו לשיפוצו והוריש, בהיותו ערירי, את כל הונו לקרן המוזיאון.  בתחילה, המגמה הייתה להביא לארץ כמקום מפלט ובטחון את היצירות היהודיות שתאבדנה באירופה במלחמת העולם השנייה.

ואי אפשר לשכוח, שבו הוכרזה מגילת העצמאות.

נגעה בי מאוד הקומפוזיציה, שאת התמונה המפורסמת של בן גוריון מקריא את ההכרזה, מלוות משני הצדדים, כמו כלה בחופתה שתי יצירות אמנות, של אורי לסר ומקס ליברמן.

הסרט השני עוסק בפאויה. המבואה, הכניסה. גם הגלגולים השונים של הכניסה, בין העבודה הקבועה של אגם, מצעד הזמן, לבין העבודה של רוי ליכטנשטיין מייצגים למעשה את השינויים וכיווני הרוח המתחלפת בין ישן וחדש, זמני וקבוע.

הסרט השלישי מוביל אותנו אל אחורי הקלעים של עולם האמנות, האספנים, האוצרים, מעצבי הדעה, בעלי המאה, המתווכים בין האמנים עצמם לבין הקהל הרחב. הוא מתאר את חליפת המכתבים בין שוחרת האמנות פגי גגוניהם לבין מנכל המוזיאון אויגן קולוב. כשנשאלת  השאלה מה היה ביניהם, ברמיזה לסוג של רומן, היא עונה, כלום מלבד 34 ציורים.

הסרט הרביעי מדבר על הרחבה המרכזית שלפני המוזיאון, מקום ההפגנות, וגם היא מייצגת את התקופות המשתנות, את הקולות השונים והשנויים במחלוקת. מצמרר לחשוב שזאת היא שהפכה עכשיו להיות כיכר החטופים.

מפנים החוצה. מבחוץ פנימה.

אחר כך הלכתי לסדנת סטודיו פתוח בבית לבלינג.

סטודיו פתוח הוא תפיסה שהתפתחה בבתי חולים של בריאות הנפש באנגליה ב 1946. בארץ, המייסדת שלו היא ג'ניס שפירא.

סטודיו פתוח הוא חדר שיש בו הרבה חומרי יצירה, קבוצה של אנשים יוצרים, ומנחה. הרעיון הוא ליצור יצירה שהיא אישית ופרטית בתוך מרחב קבוצתי, לתת לחומרים לדבר במקום המילים הרגילות. להעלות מהלא מודע סמלים ולממש אותם דרך היצירה והחומר.

בבית ליבליג הייתה מנחה נהדרת, אמנית בעצמה, מיכל שמה, והייתה קבוצה של נשים.

התחלנו את הפגישה בסבב קצר של היכרות. בשבילי היה משהו נעים בכך שזאת פגישה מקרית וחד פעמית שאני בה משתתפת ולא מנחה.  מיכל שמה מוסיקה, נתנה לכל אחת בריסטול גדול, והיו צבעים מסוגים שונים על השולחן, וכל אחת נעה עם הצבע שלה על הדף. היה בזה משהו מאוד משחרר להקשיב למוסיקה ולתת ליד לקחת אותי.

אחר כך מיכל ביקשה שנסתכל על מה שיצא, ונתייחס לדימוי שאנחנו שמות לב אליו, או לאלמנט כל שהוא בציור בצורה תלת מימדית. זאת הייתה בקשה מאוד מעניינת.

אני חושבת על המעבר הזה, מהקו אל תלת המימד בדומה למימוש של סמל.

אלה היו שעתיים של יצירתיות. מרחב של משחק ללא קשר לתוצאה יפה.

ועוד מילה על הבניין עצמו. אני הכרתי אותו במתכונתו הקודמת, כשהיה מקום המשרדים של חברת הבת של עיריית תל אביב "מוסדות חינוך ותרבות בתל אביב", אליו הייתי שייכת שנים רבות כשעבדתי במרכז דניאל לחתירה. המשרדים ההם היו כדרכם של משרדים, אפורים כשק. ארונות עמוסים בקלסרי משרד אפורים מילאו את כל הקירות.

בשנים האחרונות פינו את הבניין והפכו אותו למוזיאון. אפשר לראות פתאום עד כמה הוא יפה ומואר, עד כמה הוא חלק מהעיר הלבנה. יש שם תערוכה על העיר המשתנה בעקבות פינוי בינוי. יש שם בית קפה נעים, וסדנא לכל מי שרוצה לבטא את עצמו.

אמנות פלסטית איננה התחום החזק שלי. בקושי אני יודעת לצייר משולש. ובכל זאת, הצלחתי לבטא לעצמי משהו דרך העבודה. עברתי מקו על דף שנע כמו קצב של לב, לקו בחוט ברזל שדמה לקצב הזה. ניסיתי להשחיל על החוט את חמש היסודות, והסתבכתי עם האש. כל מה שעשיתי, לא מצא חן בעיני. מיכל הציעה לי להניח ליסודות ולבחור להתמקד במשהו אחד, נגיד באדמה שהייתה לי קלה יחסית. זה מאוד ריגש אותי כי הבנתי שיש לי עניין עכשיו עם האש, ואני דווקא כן רוצה למצוא דרך לייצג אותה. חתכתי בקאטר את כל השאר והשארתי משהו שדומה לאיש ומשהו שדומה לאישה. הדבקתי לה צמר שנראה כמו שיער. מיכל הציעה לי לצבוע אותו באדום. כנראה שגם היא מבינה ויודעת משהו על אש ועל מלחמה.