מסע לגיבור

הייתה לי תכנית, להביא איזו רוח. לעלות לירושלים של מעלה, זאת של לפנים מן החומה, לחבור לעצמי, או לחזור לעצמי, ולעסוק במחילה.

חשבתי על סיור סליחות בירושלים. זכרתי מילדות את סיורי הסליחות בבתי הכנסת בשכונת הבוכרים, את המתיקות של הלחמניות של אביחיל, את תחושת הרוחניות בבתי הכנסת. זאת ההזדמנות, ככה חשבתי,  לעצור בחודש אלול ולחשוב על מה ולמי אני רוצה לסלוח.

נזכרתי בספר שקראתי פעם "בואי הרוח" של חיים סבתו.

המספר של בואי הרוח, בן דמותו של חיים סבתו עצמו, העולה כילד עם משפחתו ממצרים,  מקבל תפקיד לספר סיפור של איש אחר, משה פרקש, עולה מהונגריה, שמתגורר אתם בבית מזמיל בירושלים. משה, מבוגר מחיים בשנים רבות, אבל בוחר בו להיות לו לשופר ולספר את סיפורו. הוא מגלה לו כל פעם עוד טפח. הוא מספר על  ילד הונגרי צמא דעת, שמתייתם מהוריו, הופך לשוליית אופה, נשלח לאשוויץ, ושורד.

לאחר שנים, כשהוא חולה, הוא מבקש את המספר להגיע ביחד עם רב נוסף, הרב גולדהולד, כדי לקיים טקס של מחילה. והמחילה הזאת מתקיימת במעמד צד אחד. ללא בקשת סליחה מהצד הפוגע. אני זוכרת שהאפשרות הזאת הדהימה אותי. עד אז תמיד חשבתי שכדי שאמחל למישהו, הוא צריך קודם לבקש ממני סליחה, איך אוכל לסלוח למי שבכלל לא ביקש ממני אותה.

בעודי מביאה את הרוח, הזמנתי סיור סליחות עצמאי. זאת המצאה נהדרת בעיני. סיור סליחות המשודר בטלפון. ולפיכך, הזמן ברשותנו, וגם לא חייבים לעשות כל מה שהמדריך אומר.

לפני הסיור, התכנסנו בממילא, שהיא מבנה יפה, וחדש, ומחוץ לחומה. דיברנו על הקשר בין סליחה ומחילה. מיששנו את המילים, סליחה ומחילה, נשאלה השאלה מה אנחנו צריכים בשביל להצליח למחול. מי שאכל אכל, ומי ששתה שתה, ואז הבן שלי אמר שהיה פיגוע דקירה לא רחוק מאתנו.

סליחה ומחילה. פיגוע וחבלה. מאוייב לאוהב.

זה סיור מקסים. אריאל בן גיגי (שאת הסיור שלו שמעתי אחרי שחזרנו הביתה שוב, והפעם ללא החרדה שלוותה את הסיור) הוא פשוט מדריך מעולה. יש גם הסברים של מקום, גם שאלות פתוחות, וגם אם רוצים, הרחבות, כמו אגדת השערים של יצחק נבון, או טקסטים נוספים של ברכת הכהן הגדול, או הרמבן.

ככל שנכנסנו לפנים מן החומה, הלך ונמך החשש שלי, יכולתי לראות כמה יפה היא ירושלים, ומוארת. אבל אי אפשר לומר שלא נותרתי דרוכה, ונראה שבמצב כזה, קצת יותר קשה ממש להתרגש. עמדה פנימית של מחילה, דורשת כוחות, כי זה מצב נפשי חשוף, מצב של פגיעות. בימים מדממים, ימים של חרדה, הכוחות מגויסים לעמידה על המשמר.

אז אפשר לומר שנתתי לרוח לשטות בי, אבל לא נכנעתי לו לגמרי.

כשהגענו לכותל, נזכרתי בסבתא שלי שהייתה לוקחת אותי הינה, היינו מתפללות, ובשביל לא לעשות גב לכותל, היינו הולכות אחורה, ואני תמיד פחדתי שהיא תיפול בדרך אחורה.

רעיון אחד מהסיור נגע בי במיוחד. רעיון התשובה של הרמב"ם, ואני מביאה אותו כאן, כי הוא מאוד מצא חן בעיני, ויש בו משהו פרקטי. כל אחד יכול להשתמש.

1.    תכיר בחטא

2.    תפסיק אותו

3.    תתחרט עליו

4.    תתוודה עליו

5.    תתחייב לשינוי בעתיד.

ומה היא התשובה–הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה,ז).  וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על ירך" (ירמיהו לא,יח); ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו–אשר בך, ירוחם יתום" (הושע יד,ד).  וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.

(משנה תורה, פרק ב' ב'.)